פרדוקס הבחירה מול ההשגחה הינו אחת הבעיות שהעסיקו את מיטב המוחות של גדולי האומה מקדמת דנא. מורכבותה הובילה לכך שחלק מגדולי ההוגים אמרו בחדות שבני אנוש כמותנו אינם יכולים אפילו להתחיל לתפוס את פתרונה. ב"ה אנסה לחשוף מעט מזעיר מהדעות המקובלות.
תחילה, נסביר מהי בעצם הבעיה, מה מפריע לנו בכך שקיימת השגחה אלוקית על כל אדם בכל זמן, בד-בבד עם יכולת הבחירה החופשית של האדם.
ידוע לכל, כי לאדם יש בחירה חופשית. נניח שאני עומד על גג בניין בן 42 קומות עם אבטיח בידי. נתונה בידי ההחלטה האם לעזוב את האבטיח ולתת לו ליפול על העוברים והשבים, או לחלופין לחוס על ראשיהם ולא לעזוב אותו. אין שום כוח שמכריח אותי לבחור, ורצוני החופשי הוא המשפיע היחיד.
לעומת זאת, ידוע גם כן לכל ילד, שהקב"ה יודע מה כל אדם חושב; מה כל אדם יחשוב בעוד דקה; מה הוא יחליט בשעה הבאה; ולאן הוא ילך בעוד עשור. למעשה, ידיעתו המוחלטת של ה' היא זו היוצרת את הפרדוקס - הרי אם ה' יודע שאני אפיל את האבטיח, למעשה הבחירה כבר נעשתה עבורי, ולרצון שלי אין שום קשר להחלטה - בעצם, הבחירה החופשית והרצון הינן רק אשליה.
בפשטות: שני הדברים (השגחה ובחירה) אינם יכולים להתקיים יחדיו. אם יש השגחה - אין בחירה. ואם יש בחירה - אין השגחה.
לאור בעיה זו, ניסו חלק מהגדולים לפתור את הבעיה על ידי טענה שאחד מצדדי הפרדוקס אינו קיים כלל, והבחירה או הידיעה הינן אשליה.
יש כאלה בעולם הפילוסופיה, וייתכן שאף בעולם היהדות, שטוענים שלאדם אין בחירה. כל מה שקורה בעולם, כל מעשי האדם, מחשבותיו, הרגשותיו ואפילו מחשבתו שיש לו בחירה חופשית - הוא תוצר של סיבה שקודמת לו. וסיבה זו גם היא – יש סיבה שקדמה לה. כלומר, לכל דבר שקורה לאדם - אפשר להצביע על דבר שגרם לכך; ואפשר להצביע על מה שגרם לכך; ומה שגרם לכך; וכן הלאה, עד לסיבה ראשונה. גישה זו היא הגישה הדטרמיניסטית.
לדוגמא, אדם אוכל עגבנייה. מה שגרם לכך, זה שאימא שלו קנתה אותה. היא קנתה אותה, כי היא נראתה טוב בחנות, וכו' וכו'. בעצם, לא הייתה לאדם יכולת לבחור אם לאכול את העגבנייה, כי מערכת סיבה ותוצאה הכריחה אותו לאכול אותה.
לחלופין, היו כאלה שכפרו במושג של השגחה כל שהיא - ודחקו את האל לאיזו שהיא פינה מרוחקת בשמיים- "סיבה ראשונה" או לזמן בראשיתי בלבד, שלאחריו אין האל נמצא. וכך, אם אין השגחה על האדם, ממילא אין כל הגבלה לכך שתהיה לו בחירה חופשית ורצון. אם האל ברא את העולם והלך, אין דבר שיגביל את בחירתו של האדם.
הגישה המיישבת
חז"ל סתמו את שיטתם בנושא זה במשפט פשוט וקצר : "הכל צפוי והרשות נתונה."[1] באומרם שהכל צפוי, מתכוונים הם להשגחה מוחלטת; ובאמרם שהרשות נתונה, משמעות הדברים היא שלאדם יש רשות לבחור במה שירצה. כך למעשה טענו שאין כל פרדוקס בקיום הדברים זה לצד זה (בניגוד לזה כנגד זה), אם כי לא הסבירו בדבריהם כיצד נפתרת הבעיה. במשך הדורות שלאחריהם, חכמים רבים הלכו בקו הזה של שילוב בין שני המושגים ולא בשלילה של אף אחד מהם.
בולט ביחסו זה הוא הרמב"ם, שמציג את הבעיה בצורה מאוד ישירה ומקיפה בפרק השמיני של "שמונה פרקים". הרמב"ם מציג את האמירה שה' מוגבל ביכולת וטווח הידיעה שלו ככפירה במסורת ובדת. מאידך, הוא מציג את ביטול הבחירה כלא הגיונית הן בפן המוחשי אצלנו כבני-אדם, והן בפן הדתי, שהרי אין משמעות לציוויי התורה, אם אין לנו בחירה. מעבר לזה, אין כל הצדקה למתן שכר או עונש, אם המעשה נעשה ללא בחירה. אם לתרגם את הדברים ללשוננו, כל אדם יודע שהוא בוחר ויש לו רצון, ואי אפשר לטעון שזו בסה"כ אשליה; כמו כן, אם אדם לא יכול לבחור, אי אפשר להאשים אותו אם חטא. היעדר האשמה מונעת את האפשרות להעניש אותו, מה שסותר את י"ג העיקרים. כך, כאשר שוללים את אחד הגורמים לפרדוקס - כופרים באחד מיסודות היהדות.
לבסוף הרמב"ם מסביר שההשגחה האלוקית היא מושג שאין השכל יכול להשיגו בשלמות, ולפיכך, אין אנו יכולים להבין כיצד מושג זה מסתדר עם מושג הבחירה החופשית. כלומר, אין ביכולת השכל שלנו להבין עד כמה ובאיזו צורה ה' משגיח עלינו, וממילא באמת היא לא סותרת את הבחירה; אנחנו איננו מסוגלים להבין איך הדברים מסתדרים רק מפאת קוצרו של השכל האנושי.
ראינו שעל פי שיטת חז"ל, במשנה בפרקי אבות "הכל צפוי והרשות נתונה", הבחירה וההשגחה קיימות בד בבד.
בפירושו למסכת אבות, מביא התוספות יום טוב את המדרש שמואל שמסביר כיצד יכול להיות שהבחירה וההשגחה אינן סותרות זו את זו. הוא מסביר שהיסוד החשוב להבנה הוא שתפיסת הזמן שלנו איננה כמו תפיסת הזמן של הקב"ה. אנחנו מבינים את מושג הזמן בצורה שונה לחלוטין מהתפיסה האלוקית את מושג הזמן.
אנחנו כבולים בתוך גבולות הזמן, רואים את כל העולם ביחס לזמן; ביחס למה שהיה ולמה שיהיה. אדם מתקדם במישור הזמן בכיוון אחד ובקצב קבוע, אין לו שום נגיעה בעתיד והוא כבול להווה.
לא כן הקב"ה. בהיותו בורא הזמן, הוא איננו רואה את העבר בתור עבר והעתיד בתור עתיד, וכל מושג הזמן מקופל תחתיו בכפיפה אחת, בצורה שהמוח האנושי לא מסוגל להבין.
ייתכן לומר שהקב"ה רואה את ציר הזמן כמו שאנחנו רואים את צירי המרחב (אורך, רוחב ועומק)[2]. זאת אומרת - אני יכול לראות אדם אחר במרחב, הנמצא איתי באותו חדר. זה שאני יכול לראות אותו, לא משפיע על מה שהוא יכול לבחור לעשות, והפעולות שלו הן חופשיות לחלוטין. כך הקב"ה צופה בציר הזמן, במה שהיה ובמה שיהיה, והפעולות שלנו במישור הזה הן חופשיות ואין צפייתו של הקב"ה עליהן משפיעה.
נביא דוגמא לצורך ההמחשה: אני עומד ליד האדם שעשוי לזרוק אבטיח ממגדל רב קומות. עצם הצפייה שלי בו איננה מכריחה אותו לבחור בפעולה מסויימת. אמנם, לאחר שהוא יבחר במה שבחר אני אוכל לדעת מה החליט, אבל ידיעתי זו אינה מכריחה אותו לבחור, אלא רק מוכיחה במה הוא בחר. כך, להבדיל, הקב"ה צופה במעשים שאנחנו נעשה, אולם הידיעה של הקב"ה אינה מכריחה את המעשה אלא רק מוכיחה מהו אותו המעשה שבו נבחר.
כך גם ניתן להסביר את דעתו של הרמב"ם. כשהוא אומר שדעת הקב"ה אינה כדעתנו, הוא מתכוון לכך שאנחנו מוגבלים בתפיסת הזמן שלנו; ואילו הקב"ה, מהיותו בורא הזמן, איננו מוגבל ביחסו לזמן. מכיוון שהקב"ה ברא את הזמן, הוא אינו מוגבל על ידו בשום צורה, וכל התייחסות לה' במושג של זמן אינו שייך. כמו שזה אבסורד להגביל את ה' במרחב - להגיד שהוא יכול להיות כאן ולא שם, או לומר שיש לו מקום ספציפי – כך זה אבסורדי להגביל אותו מבחינת זמן. עצם המושג "עתיד" אינו שייך אליו, וכך גם לא "הווה" או "לפני" ו"אחרי". ממילא, זה שה' יודע כל דבר שאעשה, לא משנה את יכולת הבחירה שלי; הבנתנו את מושג הזמן לא שייכת אצל הקב"ה.
ניתן להסביר בהתאם לזאת גם את דברי חז"ל - "הכל צפוי והרשות נתונה."
הקב"ה מצדו הוא צופה כביכול מהצד בכל המעשים, כולל אלה שעוד לא נעשו, וצפייתו איננה משפיעה על הרשות שלנו לבחור במה שנחליט לבחור.
הגישה המפרידה
לעומת הגישה האמורה, המנסה ליישב את הבחירה וההשגחה ולשלב ביניהן באה הגישה המפרידה: הייסוד שלה הוא באמרה המיוחסת לאר"י ז"ל: "במקום שיש השגחה – אין בחירה, ובמקום שיש בחירה – אין השגחה".
הסתכלות זו, שלא מנסה לעשות "שלום" בין שני הרעיונות, אלא מציבה כל אחד מהם במקום אחר.
"מי השלוח" מקצין את ההפרדה זו בין הבחירה וההשגחה.
"עומק העניין בזה, כי מה דאיתא בגמרא 'הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים' הוא רק לפי גבול תפיסת שכל האדם, אבל באמת הכל בידי שמיים- אף יראת שמיים ורק בעולם הזה הסתיר ה' יתברך דרכו"[3]
כלומר, אם עד עכשיו הבנו שמשמעות המימרא "הכל בידי שמיים" היא שהקב"ה קובע ומחליט את הכל, וההסבר של "חוץ מיראת שמיים" הוא שהדבר היחיד שיש לנו בחירה בו היא יראת שמיים (ביטוי שאיננו ברור לחלוטין וגם עליו ישנו מגוון הסברים שונים); עכשיו מסביר לנו ר' מרדכי יוסף מאיזביצ'א שגם יראת השמיים, שנראתה לנו כשלנו, גם היא באמת בידי שמיים. רק לנו נדמה נראה, בעיניים שלנו, כי היא נתונה להחלטתנו. קרי, בגלל שהקב"ה הסתיר דרכו, נראה לנו שאנחנו בוחרים בעצמנו; אבל מבחינת הקב"ה והאמת המוחלטת אין לנו בחירה כלל וכלל.
דרך הסתכלות זו מנתקת את הבחירה מההשגחה וטוענת שלבחירה אין מקום אמיתי, ואין היא אלא חזיון תעתועים, תחושה אנושית שנובעת מהמוגבלות שלנו בתור בני אדם והיא כל כולה שקר.
גישה זו קיצונית וגוררת אחריה השלכות מרחיקות לכת לגבי ההסתכלות על תשובה בפרט ועל חטאים בכלל - גישה שניתן להקביל במובנים רבים בינה לבין גישת ר' צדוק.[4]
גישת ר' נחמן מברסלב
דרך נוספת היא גישתו של ר' נחמן.
"כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים כַּמָּה חָכְמוֹת עֲמֻקּוֹת, שֶׁאֵין יְכֹלֶת בַּמֹּחַ הָאֱנוֹשִׁי לְהָבִין עַל בֻּרְיוֹ, כְּמוֹ כַּמָּה וְכַמָּה מְבוּכוֹת שֶׁאָנוּ נְבוֹכִים בָּהֶם, כְּמוֹ הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה, שֶׁאֵין מֹחַ שֶׁל אֱנוֹשִׁי יָכוֹל לְהָבִין אֶת הַיְדִיעָה הַזֹּאת, וְהַשֵֹּכֶל הַזֶּה הוּא בְּחִינַת מַקִּיף, שֶׁאֵין נִכְנָס בִּפְנִימִיּוּת הַמֹּחַ כִּי אִם מַקִּיף אוֹתוֹ מִבַּחוּץ, וְהַשֵֹּכֶל הַפְּנִימִי מְקַבֵּל חִיּוּתוֹ מֵהַמַּקִּיף הַזֶּה:
וְדַע, שֶׁזֶּה עִקַּר כֹּחַ הַבְּחִירָה, כָּל זְמַן שֶׁהַשֵֹּכֶל אֵין כָּל כָּךְ גָּדוֹל לְהָבִין הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה, אֲזַי כֹּחַ הַבְּחִירָה עַל מְקוֹמוֹ, כִּי יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לִבְחֹר הַחַיִּים אוֹ הִפּוּכוֹ; אֲבָל כְּשֶׁיִּכְנֹס הַמַּקִּיף הַזֶּה לִפְנִים, וְאָז יִתְגַּדֵּל הַשֵֹּכֶל הָאֱנוֹשִׁי וְיִתְגַּלֶּה לָאֱנוֹשִׁי הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה, אָז יִתְבַּטֵּל הַבְּחִירָה, כִּי אָז עַל-יְדֵי גִדּוּלוֹ שֶׁל הַשֵֹּכֶל יֵצֵא מִגֶּדֶר הָאֱנוֹשִׁי וְיַעֲלֶה לְגֶדֶר מַלְאָךְ, וְאָז יִתְבַּטֵּל הַבְּחִירָה; וְזֶה זֶה עִקַּר כֹּחַ הַבְּחִירָה, זֶה שֶׁאֵין יוֹדֵעַ הַשֵֹּכֶל שֶׁל הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה"[5]
ר' נחמן, שלא כקודמיו, נותן סקירה שלמה ומלאה על מערכת הידיעה והבחירה, הן היום והן לעתיד לבא (כמו שמסביר רבינו בהמשך אותה התורה).
הוא מסביר שאכן אין ביכולתנו להבין את הידיעה של הקב"ה כי "לא מחשבותי מחשבותיכם" - הידיעה האלוקית היא מחוץ לידיעה האנושית ("בחינת מקיף") ולא בתוך המח האנושי ("השכל הפנימי").
אולם, בדיוק בנקודה הזו נעוצה היכולת לבחירה; מתוך כך שאין אנו יודעים את ידיעת הקב"ה, יש לנו אפשרות לבחור. הבחירה תלויה באי הידיעה שלנו. אם היינו יודעים את ידיעתו של הקב"ה - לא היינו יכולים לבחור.
אולם, שלא כמו גישתו של האיזביצ'א - הבחירה שלנו איננה רק אשליה הנוצרת מההפרש ביננו לבין הקב"ה; היא אמיתית וקיימת, אך נובעת מכך שאין לנו ידיעה שלמה. זו אינה בחירה מזוייפת, הנובעת מקטנותנו אל מול ה'. וביתר חדות: לאיזביצ'א - הבחירה היא רק אשליה שאנו מרגישים בה אך היא איננה אמיתית- אין לנו באמת בחירה אלא רק הרגשת בחירה, רק "כי הסתיר ה' יתברך דרכו" היא פיקציה של שכלנו.
לעומת זאת, לר' נחמן - "וְדַע, שֶׁזֶּה עִקַּר כֹּחַ הַבְּחִירָה, כָּל - זְמַן שֶׁהַשֵֹּכֶל אֵין כָּל כָּךְ גָּדוֹל לְהָבִין הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה, אֲזַי כֹּחַ הַבְּחִירָה עַל מְקוֹמוֹ, כִּי יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לִבְחֹר הַחַיִּים אוֹ הִפּוּכוֹֹ" - כח הבחירה הוא אמיתי, כח הבחירה קיים - מכח חוסר הידיעה. האדם יכול לבחור באמת, בתנאי שאין במקום הזה ידיעה. הבחירה אמיתית וקיימת - היא אמנם לא תתקיים יחד עם הידיעה, אך כשאין ידיעה - יש בחירה!
אמנם, בהמשך התורה מסביר ר' נחמן שהידיעה הזו הנמצאת בשכל המקיף תגיע לתוך השכל הפנימי רק בעתיד לבוא. בעתיד השכל יהיה גדול דיו להבין את שאלת הידיעה והבחירה וממילא לא תהיה בחירה.
הלכה למעשה (ע"פ ר' נחמן), הבחירה קיימת ועומדת בימינו, משום שבעיית הבחירה והידיעה עומדת בעינה ועוד לא נפתרה. רק לעתיד לבוא, כשהשכל המקיף יכנס בתוך השכל הפנימי, נבין את שאלת הידיעה והבחירה - וממילא הבחירה תחדל מלהתקיים. באותו הזמן, אומר ר' נחמן, בני האדם יהיו בבחינת מלאכים נטולי בחירה, היודעים את ידיעת ה', וממילא פועלים ע"מ להגשים את שליחותו ללא פנייה אחרת.
דרכו של ר' נחמן לוקחת מצד אחד את המשנה באבות: "הכל צפוי והרשות נתונה"; ומצד שני את האמרה של האר"י ז"ל - "במקום שיש השגחה - אין בחירה, ובמקום שיש בחירה - אין השגחה" ועושה ביניהם סינתזה מסוימת:
המשנה באבות - כוחה יפה לעולם הזה, שבו ה"שכל המקיף" עודנו מחוץ ל"שכל הפנימי", והידיעה נמצאת עוד מחוץ לתפיסת שכלנו.
לעומת זאת, האמרה של האר"י ז"ל - כוחה יפה לעתיד לבוא, לזמן שבו "יִּכְנֹס הַמַּקִּיף הַזֶּה לִפְנִים, וְאָז יִתְגַּדֵּל הַשֵֹּכֶל הָאֱנוֹשִׁי וְיִתְגַּלֶּה לָאֱנוֹשִׁי הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה, אָז יִתְבַּטֵּל הַבְּחִירָה"
בזו דרכו של ר' נחמן נותנת תשובה מקיפה יותר מקודמותיה לשאלת הידיעה והבחירה. אמנם, ישנם עוד הרבה מושגים אפופים במסתורין בהסתכלות כוללת זו, שעוד לא זכינו להבין ולראות. ב"ה יאיר הקב"ה את עינינו ונראה ונבין לעומק את הסתכלות זו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה