יום ראשון, 11 במרץ 2012

גליון 6 - דבר המערכת


עצמאות היא יכולת ביטוי העצמיות. היא דורשת עוצמה. בלי הבחירה בבחירה החופשית, העצמאות אינה אפשרית. האדם נתון בעריסה, עטוף מכל עבריו במציאות המכילה אותו בתוכה; הופכת אותו לעצם מעצמיה, אובייקט אחד מיני רבים. לא משנה לאן ינוע האדם, הוא לא יימלט מן המרחב בו הוא נתון, המציאות תמיד תהיה שם, נמצאת.
האדם אינו חי בריק, כל תנודה שלו, מולידה תנועה החולפת בסביבה בה הוא נתון. כל אחד משפיע ומחולל, ומנגד מושפע ומקבל. כשם שהאדם מעצב את המציאות סביבו, היא מעצבת אותו ואת אופני סיבובו. ניתן לשאול האם עיצוב זה מעציב, אך זהו שאלה מיותרת. אפשר להיות עצובים כי איננו רואים אינפרה אדום, אפשר גם לְבכות את הכנפיים שאינן. אך אפשר גם להסתכל על מה שיש ולהתמודד בעזרתו, לשמוח בו. ישנן שאלות שאינן מעניינות מפני שאינן רלוונטיות. האדם נתון במציאות, וזהו נתון. הוא חייב לשאול כיצד הוא מקדם ומשפר אותה, אך אינו יכול להתעלם מקיומה.
עם המציאות יש להשלים, לקבל אותה כהווייתה, כדי שתפתח האפשרות להשלים את חסרונה. לפני שנכיר במה שמונח לפנינו, ואנו מונחים בו, לא נוכל להתחיל ולתמרן את עצמנו ואותו. האדם אינו בועה, והמציאות אינה חלום הנתון אך ורק לגחמותיו האישיות.
עצמאות אינה תלויה בגבולות; למעשה, גם היא נתונה בתוכם, ומשתתפת במשחק המציאות, אך היא איננה נתונה למרותם. מתוך מכלול ה'עצמי', המורכב ומושפע מסביבתו, ישנו מרכיב שאי אפשר לשחק בו; הוא תמיד יכול לקבל את ההכרעה בעצמו - זוהי הבחירה החופשית והעצמאית.
אדם הזורם עם סביבתו ואינו משלח בה זרמים משלו, משול הוא כאבן - משול ולא מושל. אדם שאינו מוצא את ביטויו האישי, השונה מהמסרים שהסביבה משדרת כלפיו, אינו נמצא. אין צורך בבעיטה או במאיסה ברקע בו הוא נתון, רק בהוספת הנופך האישי, שלרוב אינו סותר את הקיים. לעיתים צריך להשיל כבלים מסוימים, העוטפים אותנו בחיבה, אך יש לזכור כי גם אם את הנעשה אפשר להשיב, התשובה מותירה צלקות.
שינוי בריא מתרחש בהדרגתיות, ואינו קורע את מרקם האישיות והמציאות. שבירה איננה דבר חיובי, והתפרצות בלתי נשלטת - אינה נשלטת אף בידי האדם. המתח בין שאיפה לשפר, לתקן או לשנות, נמתח בין הרצון לבין המציאות - לה גמישות מוגבלת. זהו הפער בין הרצון למציאות, הזמן הוא התהום והגשר הצר, המסמל את הגמישות ויכולת קליטת השינוי.
קריעת ים סוף הייתה. עם נולד מבין המשברים. הייתה זו קריעה אלימה ומהדהדת, ולעומתה הגאולה האחרונה מאופיינת באיטיות, שגם היא כואבת בדרכה זרועת החרולים. כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן;  כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה', וּמְאַסִּפְכֶם -ֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (ישעיה נב, יב).

גליון 6 - בדין הברות לשון הקודש בקריאת שמע ובתפילה - ערן הוליץ


כידוע לכל, בקרב אחינו בית ישראל רווחות הברות שונות שבהן מבטאים בני עדות שונות את ניקוד לשון הקודש ואת אותיותיה, כגון: תימנית, אשכנזית, תוניסאית. הדעת נותנת, שרק אחת מהן היא המקורית והמדויקת (או הקרובה ביותר להברת לשה"ק המדויקת). גישה זו מוכחת ממספר מקורות, שעוד יובאו להלן בעז"ה. במאמר זה נברר מהו דין הקוראים ק"ש, מתפללים או קוראים בתורה בהברה אחרת, שאינה מדויקת. לצורך בירור נקודה זו, עלינו ראשית לברר מהו הדין לגבי דקדוק בק"ש ותפילה באופן כללי.
הגמרא[1] מביאה את המשנה:
"קרא ולא דקדק באותיותיה, רבי יוסי אומר-יצא, רבי יהודה אומר- לא יצא".
בגמרא נפסק להקל כרבי יוסי, שאם קרא ק"ש בלא דקדוק-יצא. ובהמשך הגמרא נאמר:
"תני רב עובדיה קמי דרבא ולמדתם שיהא לימודך תם, שייתן רווח בין הדבקים. עני רבא בתריה כגון על לבבך על לבבכם בכל לבבך בכל לבבך עשב בשדך" וכו'.
רבא מציין כאן מספר צמדי-מילים שיש להקפיד לתת רווח בין כל מילה בעת קריאתה, לבל תידבק האות המסיימת את המילה הראשונה לאות המתחילה את המילה הבאה, וכך תיבלע אחת האותיות, כפי שנרחיב להלן.
הרמב"ם בפירושו למשניות[2] מרחיב ומפרט לגבי מושג הדקדוק, וכותב:
"דקדוק האותיות הוא להישמר במוצא שפתיו בעת הקריאה כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה, ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארן, ויחטוף בתנועות הראויות למהרם בחטיפה, ויוציא האותיות דרך מוצאם, ולא יבליע אות בשנייה הסמוכה אליה, בהיות האות מסוף המילה היא בעצמה  ראש המילה הבאה אחריה"
הרמב"ם מזכיר בדבריו ארבעה ענייני דקדוק יסודיים שיש להיזהר בהם:
א. הבחנה בין שווא נע לבין שווא נח.
ב. הבחנה בין תנועה גדולה לתנועה קטנה, כלומר בין תנועות ניקוד הנקראות בהעמדה (תנועות גדולות, כקמץ וצירי), ובין תנועות הנקראות במהירות ובחטיפה (תנועות קטנות, כפתח וסגול).
ג. דיוק בקריאת האותיות, שלא להחליף אות אחת בדומתה: כידוע, האותיות מתחלקות לחמש קבוצות, לפי מקום מוצאן בה' מוצאות הפה-אחה"ע בגרון, גיכ"ק בחיך, דטלנ"ת בלשון, זסשר"ץ שיניים, בומ"ף בשפתיים. גם בתוך קבוצת האותיות היוצאות מאותו מוצא, יש לכל אות נקודת מוצא מדוייקת בתוך המוצא הכללי, באופן השונה מחברתה: האות ב' לא יוצאת מאותה נקודה שדרכה יוצאת האות ו'. על כך אומר הרמב"ם שיש להיזהר לבטא כל אות כדרך מוצאה, כלומר-לא להחליף אותיות דומות, כמו כ' ב-ח', א' ב-ע', ובוודאי שלא להחליף בין אותיות שאינן בנות אותו המוצא.
ד. הפרדה בין הדביקים, כנ"ל.
באופן דומה כותב הרמב"ם[3]:
"כיצד מדקדק, יזהר שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניד הנח ולא יניח הנד. לפיכך צריך ליתן רווח בין כל שתי אותיות הדומות..." וכו'.
היוצא מן האמור הוא, שכאשר עוסקים במושג "דקדוק", מתכוונים לזהירות בהגייה נכונה של הניקוד-שוואים ותנועות, ובהגייה נכונה של האותיות-הקפדה על דרך מוצאן, הקפדה על ההבדל בין דגושה ורפויה, והפרדה בין הדביקים.
עתה נפנה לפסקי ההלכה. הרמב"ם[4] פוסק שלכתחילה יש לדקדק בקריאת שמע כראוי, אך בדיעבד אם לא דקדק- אין צריך לחזור ולקרותה. וכן פוסק הרי"ף[5] ומדגיש: "ודווקא דיעבד, אבל לכתחילה- לא". הטור[6] פוסק שצריך לדקדק בכך שהוא מפרט על פני מספר סעיפים מילים ופסוקים בהם יש להיזהר, אולם הוא מוסיף[7] שגם בתפילה ובפסוקי דזמרא צריך לדקדק לקרוא כראוי. ולגבי דין דיעבד פוסק הטור[8]:
"אע"פ שצריך לדקדק באותיותיה, קראה ולא דקדק באותיותיה - יצא, ומ"מ צריך ליזהר לדקדק בהם, דאמר רב חמא בר חנינא כל הקורא ק"ש באותיותיה מצננין לו גיהנם".
הב"ח שם תמיה: הרי הטור פסק כבר בסימן הקודם שצריך לדקדק, ומדוע הוא חוזר ואומר "ומ"מ צריך ליזהר" כו'? ועונה הב"ח:
"ונראה דהכי קאמר: לא תימא [=שכך אמר: לא תאמר] כיון דיצא אם לא דקדק באותיותיה, א"כ א"צ לדקדק באותיותיה אלא למצווה מן המובחר, לכך אמר ומ"מ צריך ליזהר וכו' כלומר-חייב מן הדין ליזהר ולדקדק בהם, שאם לא נזהר נענש בחום הגיהנם, אבל אם נזהר לדקדק בהם מצננין לו גיהנם. א"כ דבר גדול תלוי במה שמדקדק באותיותיה, לפיכך צריך ליזהר בהם"
בדבריו מבואר בפירוש שאין להסתתר מאחורי דין יצא בדיעבד.  וכותב מרן הבית יוסף שם:
"וכן כתב ה"ר יונה בספר היראה: וה"ר דוד קמחי כתב שבכל עת שיקרא אדם בתורה נביאים וכתובים צריך ליזהר, אבל הזהירו בק"ש והוא הדין לכל קריאה. ומה שהזהירו בק"ש הוא לשתי עילות [=סיבות]. האחת, מפני שיש באותם הפרשיות יחוד השם וקבלת עול מלכות שמים. והאחרת, שכל ישראל קוראים אותם פעמיים ביום, חכמים ועמי הארץ, לפיכך היו צריכים להזהיר עליהם מפני עמי הארץ שאינם בקיאים בקריאה,עכ"ל".
על פי דברי הרד"ק בספר המכלול, יש לדקדק גם בקריאה בתנ"ך בדרך לימוד בלבד(!).
השו"ע[9] מפרט אף הוא מקומות שיש ליזהר, ופוסק בתחילת סימן ס"ב כלשון הטור (ללא התוספת הנ"ל "ומ"מ צריך ליזהר" וכו'), ובסעיף כ"ב[10] הוא כותב:
"אף בפסוקי דזימרה ובתפילה צריך לדקדק בכך. הגה: והוא הדין הקורא בתורה בנביאים ובכתובים יש ליזהר".                                                                                                               
מכל הנ"ל עולה באופן חד משמעי, שיש לדקדק לכתחילה בק"ש ואף בתפילה (ובלימוד תנ"ך), בכל אופני וחלקי הדקדוק שפירטנו לעיל. לאחר שהקדמנו לגבי עצם דין הדקדוק, נפנה לברר את עיקר ענייננו, עניין ההברות.
כפי שאמרנו בתחילת דברינו, קרוב מאד לוודאי שקיימת הברה אחת בלבד שנשמרה במלוא הדיוק, והיא היא אשר קרובה להברה המקורית, בה דיברו אבותינו בימי קדם. הדעת נותנת שלפני הגלות הייתה קיימת רק הברה אחת, שכן אומר המהר"ל[11], שקריאת התיבות עם ניקודן ניתנו יחד במתן תורה. וכן כותב רבי משה פיינשטיין זצ"ל[12]: "לא מסתבר שאבותינו כשהיו כולם יחד שהיה זה עד שגלו בחורבן ראשון היו מדברין בהברות אחרות", ובהמשך מוסיף ואומר שרק אחת מההברות הקיימות היא האמיתית.
מטבע הדברים, התשובה לשאלה מהי ההברה המקורית נתונה במחלוקת, וכמעט כל הברה יש לה גדולים המצדדים באמיתותה. מכל מקום, ניתן לומר בסבירות גבוהה שההברה הספרדית המקורית, היא ההברה המדויקת ביותר (המדובר הוא בהברה הבבלית או התוניסאית, להבדיל מההברה הספרדית המודרנית המדוברת בפינו, שאינה מדויקת דיה. מסתבר שהברה זו מדויקת יותר אף מההברה התימנית, למרות שהתימנים מוחזקים מאד בשמירה על מקוריות מנהגיהם, ואין כאן מקום להאריך).
הרב מאיר מזוז שליט"א מוכיח[13] את אמיתות מבטא זה, ובין השאר מביא את דברי הרשב"ץ[14] כי הספרדים הם הקפידו על לשונם יותר מכל שאר היהודים אשר בתפוצות הגולה. ובספר שפת אמת לרב בנציון הכהן זצ"ל מאריך להוכיח בהמוני הוכחות אמיתיות שהברה זו היא המדוייקת, ומרבה להוכיח ממקורות רבים, מחז"ל ומספרי דקדוק מהגאונים ומהראשונים, והאמת עד לעצמו. וכן כתב מהר"י שווארץ[15] לגבי הגיית הקמץ:
"לדעתי נראה ברור שהבאת הספרדים היא הנכונה, כי הם לא הלכו כ"כ בגולה מדחי אל דחי... ולא שינו הברתם אשר הביאו עימם ואשר השתמשו בה אבותינו בירושלים ובביהמ"ד ובכל א"י..."
והוא מוסיף שם בהבאת הוכחות. ובספר צרור החיים ובספר דרך הנשר[16] מובא מעשה רב מרבי נתן אדלר זיע"א, רבו של מורנו החת"ס, שהושיב בביתו חכם מירושלים שלימדו במשך מספר שנים את ההברה הספרדית, ומעיד על הרנ"א בעל צרור החיים: "ושמעתיהו מתפלל במבטא ספרדי". הרידב"ז[17] כותב לרבי יוסף ידיד הלוי זצ"ל מארם צובה:
"וקרוב לומר שהמבטא שלכם בלשה"ק הוא מתוקן יותר משלנו".
וכותב רבי בנציון מאיר חי עוזיאל[18]:
"ודבר ידוע הוא שספרד קבלה את תורתה ממתיבתות בבל ורבניהם, ואת השפה ודקדוקה מפי דונש בן לברט הלוי, מתלמידיו של רס"ג".
וכידוע רס"ג הינו סמכות ראשונה במעלה בתחום דקדוק לשון הקודש. וכן מוכיח הגר"ע יוסף שליט"א[19] בכמה אופנים. ואין כאן מקום להאריך בזה יותר.
אם כן, אנו יוצאים מנקודת הנחה שקיימת הברה המדייקת יותר, שבאמצעותה הוגים את האותיות כתיקונם (שכן בהברה זו יש הבדל בין כ' ל-ק', א' ל-ע',  הניקוד מדויק, ועוד), ויש הברות פחות מדויקות ומשובשות.
מעתה, עלינו לברר: מה דינו של אדם שקורא ק"ש וכיוצא בה בהברה לא מדוייקת, ובכך לא הוגה את האותיות באופן המקורי? האם נאמר שיצא בדיעבד?
לכאורה ניתן לומר שיצא בדיעבד, שכן הרמב"ם מנה בפירוש המשניות הנ"ל את ביטוי האותיות כדרך מוצאן כאחד מחלקי הדקדוק, והרי על דקדוק זה נפסק שיצא בדיעבד! אולם לא ברור שאפשר להוכיח באופן זה לענייננו, שכן במשנה תורה הרמב"ם לא מונה את ביטוי האותיות דרך מוצאן כחלק מדין דקדוק שאם לא קיימו יוצא בדיעבד מה שייתכן ובא ללמדנו שהחלפת אות בדומתה (כ' ב-ק' לדוגמה) היא טעות דקדוקית בסיסית כל כך, שבזה לא אמרו שיוצא בדיעבד, שכן זה דומה למי שלא קרא את המילה כלל.
הרבה מהאחרונים מביאים את לשון ספר החינוך[20] לגבי ק"ש:
"וכן מה שאמרו שצריך לדקדק באותיותיה ואם לא דקדק יצא, אמרו המפרשים שאין העניין שלא יזכיר התיבות והאותיות, שבזה ודאי לא נאמר שאם לא דקדק יצא, שכל שלא קרא ק"ש כולה לא יצא ידי חובה, אבל העניין שאמרו שאם לא דקדק הוא שלא נתן ריווח בן הדבקים ולא התיז ז' של תזכרו או שלא האריך בד' של אחד"
ייתכן לומר שאם החליף אות בחברתה הדומה לה, הרי זה כאילו דילגה ולא קראה כלל, ואז לא יצא אפילו בדיעבד. ואכן, יש שטענו להסביר כן בלשון החינוך. רוב הפוסקים לא הסבירו כן, אך בכל אופן אי אפשר להכריע בבירור מלשון החינוך.
בהלכה נפסק שאם לא התיז ז' של תזכרו, שאז נשמע כאומר "תשכרו" בשי"ן שמאלית או "תשקרו", בכל זאת יצא. גם מכאן אין להוכיח לגבי המחליף אותיות, כי אין מדובר כשהקורא ביטא בשפתיו "תשכרו" בשי"ן שמאלית, אלא שקרא בזי"ן, כראוי, אך לא התיזה כראוי, כלומר לא ביאר אותה בשפתיו באופן ברור, וכך נוצר מצב שהמילה נשמעת כ"תשכרו", אך הוא עצמו קראה כתיקונה. הדבר מדויק מלשון מרן[21]:
"צריך להתיז זי"ן של תזכרו, דלא לשתמע תשקרו או תשכרו".
כל החשש הוא שאחר ישמע דבר שיבוש, אך הקורא עצמו לא שיבש את הקריאה, וייתכן שאם באמת החליף-אולי לא יצא.
הגמרא[22] אומרת:
"חיפני ובישני לא יישא את כפיו".
כלומר: כהן מבני חיפה או מבית שאן לא יישא את כפיו, והטעם הוא משום "שקורין לאלפי"ן עיני"ן ולעיני"ן אלפי"ן", כלומר מחליפים אותיות דומות. ומסביר רש"י:
"ואם היו עושים ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה' פניו, ולשון קללה הוא".
ומקשה הטורי אבן על רש"י:
"משמע דאי לאו האי טעמא דמהפכין הברכה לקללה- היו נושאים את כפיהן. וקשה לי, ותיפוק ליה משום שפוגמים ברכתן ואומרים תיבה אחרת שלא ככתוב!"
כלומר, למה לי הטעם של היפוך לקללה, וכי לא די בזה שלא אמרו את המילים כתיקונן כדי שנפסול אותם מלעלות לדוכן? ועונה הטו"א, שרק לגבי שליח ציבור מקפידים על ביטוי המילים כתיקונן (כמובא בשו"ע), משום שהוא מוציא את הרבים ידי חובתם (שכן מי שלא בקיא, יוצא ידי חובת התפילה על ידי חזרת הש"ץ), אולם בברכת כהנים כל כהן נחשב כמוציא את עצמו ידי חובה, ולכן אין לפוסלם משום שיבוש האותיות, שבזה אין קפידא כאשר מוציא את עצמו ידי חובה, לכן פירש רש"י שסיבת הפסול היא היפוך הברכה לקללה, וללא טעם זה- היו הכהנים הללו כשרים לעלות לדוכן ולשאת את כפיהן[23]. על פי עיקרון זה שהציג הטו"א, מובן מעתה שאם מחליף האותיות בק"ש, יוצא ידי חובה, שכן בק"ש הקורא מוציא את עצמו ידי חובה, ולא אחרים.
אופן נוסף שבו עונים על שאלתנו, מופיע בכמה וכמה מקורות. הרב עוזיאל[24] כותב:
"...אבל קראה שלא כתיקונה אינו משנה את הביאור, לכל הפחות לכל מי שקורא בהברה זו או אף לשומעים שיודעים שזו היא דרך הברתו של הקורא... ומהאמור יוצא דין ברור ששינוי המבטאים אינם גורמים שלא להוציא את הקורא ידי חובתו, אפילו אם נניח שהוא טועה בהברתו, הואיל והכול הולך אחר כוונת הלב וביאור העניין, וכל הקורא ומדקדק לקרוא כהוגן באותה ההברה שהוא רגיל או שבוחר בה- יוצא יד חובתו".
כלומר: כיוון שניתן להבין את המשמעות האמיתית של המילים למרות שיבוש המבטא-יוצא הקורא ידי חובה. באופן דומה כותב הרדב"ז[25] לגבי כהנים עילגים (שמשבשים אותיות), שבמקומם כשרים, שכן כולם מדברים באופן זה ומבינים אותם. וכן איתא בשו"ת מהרימ"ט[26] שבמקרה ומכירים את מבטאו של הכהן ומבינים את דבריו, כשר לעלות לדוכן. וכן כתב הט"ז[27] שבמקרה כזה הווי כדש בעירו, שהתירו באופן כזה לכהן בעל מום לעלות דוכן, ואף כאן יש להתיר באופן זה. וכן כותב הגר"מ שטרנבוך שליט"א[28], שכיוון שאנו מכירים במבטאו- הרי זה כשר, ולכן היום כיוון שכולם מכירים את המבטאים המשובשים ומבינים אותם, הרי האדם יוצא ידי חובה, ואפילו במקום שצריך להוציא אחרים ידי חובה, שכן מבינים את  דבריו היטב, והווי כדש בעירו כנ"ל. (אמנם בשו"ע הגר"ז[29] מצריך שבאותו מקום רוב הקהל ידבר במבטא זה).
עתה ברור לנו שיוצאים ידי חובה גם בהברות משובשות. אולם הדבר לא ברור דיו: אמנם נכון שאנו מבינים את כוונתו ואת משמעות המילים, אך סוף סוף הוא עצמו לא קרא את מילות קריאת שמע! הוא קרא מילים דומות ובעלות אותן המשמעויות של המילים המקוריות (ולכן מבינים את כוונתו), אך איך נוכל לומר שקרא את ק"ש? הרי הוא שיבש את המילים לגמרי! (ולשיטת הטו"א ודאי קשה, שהרי על פי מה שתירץ, כל מקום שמוציא את עצמו בלבד, יוצא ידי חובה אפילו שיבש מאוד!)
נציג שתי שיטות עיקריות, המובאות בדברי הפוסקים, ומתרצות בעיה זו.
רבי משה פיינשטיין כותב, לאחר הוכחות וראיות[30]:
"...ומה שנחשב שתי ההברות כל אחת מהן לשון הקודש אף שרק אחת מהן אמיתית, הוא מטעם שאם יש קהל שקורין אותן האותיות והתיבות בנקודות שבלשון הקודש בהברה קבועה, נחשב זה גם כן לשון הקודש אף שהוא שינוי מהברה שהן דיברו (=אבותינו) ושניתנה התורה".
הרב פיינשטיין אומר כי אם קהל בעמ"י נוהג לקרוא את לשון הקודש בנקודותיה בהברה קבועה, אפילו אם היא משובשת, הברה זו נחשבת כקריאה של לשון הקודש ממש, כלומר: זו לא לשון שיבוש (כפי שעוד נרחיב להלן). לכן, על פי זה שאלתנו מתורצת: אף שמצד האמת לא קרא את המילים באופן המקורי, מכל מקום כיוון שקרא בהברה שנחשבת קבועה בקהלו, הרי זה נחשב שקראה בלשון הקודש ממש.
האופן השני לתירוץ שאלתנו, מתבסס על הנאמר במשנה בריש נדרים:
"כל כינויי נדרים-כנדרים".
ומהו כינוי? מרחיבה המשנה הבאה (דף י' ע"א) ואומרת:
"האומר קונם קונח קונס הרי אלו כינויין לקרבן".
כלומר, אם אמר מילים אלו, הרי זה נחשב כאילו אמר "קרבן", ומתחייב בו. בגמ' שם נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש במקור הכינויים:
"כינויין- ר"י אומר לשון אומות הן, רשב"ל אומר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו".
כלומר: לפי ר"י, כבני אומות העולם נודרים, הם המשתמשים המקוריים במילים אלו. לפי רשב"ל אלו מילים סתמיות, ככל הנראה, שדומות במשהו למילים המקוריות. שואל על כך הר"ן על המשנה הראשונה:
"ואיכא למידק לר"י דאמר לשון נכרים הם, מאי שנא דפריש הנך לישני דקונם קונח קונס טפי משאר לישני, לימא הנודר בכל לשון נדרו נדר!"
[=ויש לדייק לר"י שאמר לשון נכרים הם, מה שונה שפירט אותם לשונות של קונם קונח קונס יותר משאר לשונות, אמור הנודר בכל לשון נדרו נדר!]
כלומר, אם לשיטת ר"י מדובר במילים הלקוחות מלשונות הגויים ממש, אם כן למה חז"ל פירטו לשונות אלו דווקא, במקום לומר דין הכולל את כל הלשונות? ועונה הר"ן בשם רבי יהודה בר' חסדאי:
"דרבותא אשמעינן, דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, אלא אפי' בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם וקונח, שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש, וסד"א שהנודר בהן לא יהא נדרו נדר כיון שאינו לשון גמור בפ"ע, קמ"ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אע"פ שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם, הרי הוא נדר גמור".
[=שבא להשמיענו ריבוי, שלא רק בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, אלא אפילו בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם וקונח, שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש, והיה עולה על דעתך שהנודר בהן לא יהא נדרו נדר כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו, אז הוא משמיע לנו שכיון שהנכרים מדברים בהם אף על פי שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם, הרי הוא נדר גמור]
כלומר: המשנה פירטה לשונות אלו דווקא, משום שהייתי סובר ללא פירוט זה שכיוון שכינוים אלו נבעו משיבוש, הרי הן לא יועילו לנדר. ומפרטת המשנה ללמדנו שהן אכן מועילות ונדרו נדר. ומסביר הגרי"ז מבריסק בחידושיו על ריש נזיר, שמלשון הר"ן משמע שלשון שיבוש חשוב כלשון ממש.                                        
אולם, מהרמב"ם משמע אחרת. הרמב"ם כותב[31]:
"יש מקומות שאנשיהם עילגים ומפסידים את הלשון ומכנין על דבר דבר אחר- הולכין שם אחר הכינוי".
ובהלכות נזירות פרק א' הלכה ח':
"כל כינויי נזירות כנזירות. כיצד, מקומות העילגים שמשנין את הדיבור ואמר שם הריני נזיק נזיח פזיח- הרי זה נזיר".
ומסביר הגרי"ז:
"הרמב"ם מפרש דכינויין הוא לשון עילגים שמשבשים את הלשון... ולפי זה החידוש בהני [=באותם] לשונות אע"פ שהם לשונות משובשים, מ"מ כיון שאנשי אותו מקום מדברים כן, הוא שפיר [=טוב, מקובל] לשון לקבלת נזירות. וחידוש זה הוא דוקא בנדרים ונזירות, דבכל מקום דבעינן [=שאנו צריכים] לשון- לא מהני [=מועיל] לשונות של כינויים כיוון שהוא לשון משובש, אלא שדווקא בנדרים דאין כאן דין של לשון אלא של מבטא שפתיים".
לפי הגרי"ז, לשיטת הרמב"ם לשון כינויין (לשון שיבוש) מועילה רק במקום שאין צורך בדיבור בלשון ממש, אלא במבטא שפתיים, כלומר: יש צורך לבטא דבר מה בפה, אך לאו דווקא באופן שייחשב כלשון, אולם במקום שאנו זקוקים לדיבור בלשון ממש, לשון כינויים לא תועיל כלל! וממשיך הגרי"ז:
"ולפי זה איכא [=יש] ג' חילוקי דינים, איכא [=יש] דבעינן לשון כמו בק"ש וכו', אז לא מהני [=מועיל] כינויין, ובאשר דברים דלא בעינן [=שאין אנו צריכים] דיבור כלל... אפילו הכי מהני [=אפילו כך מועילים] כינויין".
לענייננו, הברה משובשת נחשבת ככינויים, ולכן: לשיטת הרמב"ם, הקורא בה ק"ש לא יצא ידי חובה, ולשיטת הר"ן יצא ידי חובה מדין הקורא ק"ש בלשון אחרת (כמו בקריאה בלשונות נכרים), כמו שנפסק בשו"ע[32] "יכול לקרותה בכל לשון", אף שאינו לכתחילה (עיין משנ"ב), וכן נפסק לגבי תפילה בסימן ק"א סעיף ד' (ועיין במשנ"ב שם שכתב שלמצוה מן המובחר יש להתפלל בלשון הקודש).
באופן דומה לגרי"ז, מובא בהליכות שלמה[33] מחידושי כת"י מאת הגרש"ז אויערבאך לריש נדרים:
"כינויים-לשון משובש, להר"ן קמ"ל [=משמיע לנו] שזה לשון ומהני [=ומועיל] גם לק"ש וברכת המזון, אולם ברמב"ם משמע שזה רק השלמה לדין "לבטא בשפתיים", אבל לא הווי לשון, וממילא לא מהני [=מועיל] בק"ש וברכת המזון".
היוצא מכל האמור: לפי האגרות משה, יוצאים ידי חובה בהברה משובשת, ללא כל ספק. לפי הגרי"ז והגרשז"א, יוצאים בהברה משובשת רק לשיטת הר"ן, וגם אז רק מדין לשון אחרת, שלכתחילה יש להימנע ממנה.
לכאורה נראה מעתה שיש ענין שמי שמשתמש בהברה משובשת, יחליף את הברתו להברה מדוייקת יותר, כדי לצאת על הצד היותר טוב. שאלה זו נתונה במחלוקת הפוסקים, ותלוייה בין השאר בדיני שינוי מנהגים (שאינם מענייננו כאן). לכן, כל אחד ילך אחר פוסקיו. כדאי רק להעיר שכיוון שקשה מאוד להרבה אנשים להחליף את מבטאם שהורגלו בו במשך שנים רבות, ואדרבה- הם עלולים לשבש מאד ולבלבל בין שתי ההברות, מוטב שיחזיקו במבטאם וייסמכו על המקלים, שהרי ודאי יש להם על מה שיסמוכו ללא פקפוק. וכן אמר הגרשז"א לגבי עולים מרוסיה שהרגילום בהברה ספרדית מודרנית למרות מוצאם, וענה שאין צורך שישנו את מבטאם למבטא אשכנזי, כיוון שההברה הספרדית היא המדוברת בציבור כיום, ואם ינסו ללמדם הברה נוספת, הם עלולים להתבלבל לגמרי[34]. ועל כגון דא ודאי כתב הספר חסידים בסימן י"ח על המתפלל בכוונה אך בשיבוש המבטא, תפילתו עולה כריח ניחוח, ועליו נאמר: "ודילוגו עלי אהבה".

ויהי רצון שיתקבלו כל תפילותינו לרצון לפני אדון כל.



[1] ברכות ט"ו ע"א
[2] מסכת ברכות, פרק ב', משנה ג'
[3] משנה תורה, הלכות ק"ש פרק ב' הלכה ט'
[4] כנ"ל, הלכה ח'
[5] ברכות דף ח' עמוד ב' בדפי הרי"ף
[6] סימן ס"א
[7] בסעיף כ"ב
[8] תחילת סימן ס"ב
[9] בסימן ס"א
[10] בסימן כ"א
[11] תפארת ישראל סימן ס"ו
[12] שו"ת אגרות משה או"ח חלק ג' סימן ה'
[13] בשו"ת יצחק ירנן, חלק ב' סימן ט'
[14] בספר מגן אבות חלק ג' דף נ"ד עמוד ב'
[15] בשו"ת דברי יוסף דף קס"ו עמוד א'
[16] חלק א' דף מ"ח עמוד א'
[17] שו"ת בית רידב"ז סימן כ"ז
[18] בשו"ת משפטי עוזיאל חלק א' או"ח סימן א'
[19] בשו"ת יביע אומר חלק ו' או"ח סימן י"א
[20] סימן ת"כ
[21] שולחן ערוך, סימן ס"א סעיף י"ז
[22] מסכת מגילה דף כ"ד עמוד ב'
[23] אמנם בשו"ת יבי"א ח"ו או"ח סי' י"א מביא ראיות נגד הטו"א, ומוכיח כי ברכת כהנים הווי כמוציא אחרים י"ח.
[24] שו"ת משפטי עוזיאל חלק א' או"ח סימן א'
[25] שו"ת רדב"ז חלק א' סימן שצ"ד
[26] חלק אבן העזר סוף סימן ל"ז
[27] סימן קכ"ח סעיף קטן ל'
[28] "תשובות והנהגות" חלק א' סימן נ"ח
[29] סימן קכ"ח סעיף מ"ח
[30] שו"ת אגרות משה או"ח חלק ג' סימן ה'
[31] הלכות נדרים פרק א' הלכה ט"ז
[32] סימן ס"ב סעיף ב'
[33] חלק א' פרק ה' הערה 71
[34] מובא בהליכות שלמה חלק א' פרק ה' הערה 67



ערן הוליץ, שיעור ד', ישיבת "כרם ביבנה"

גליון 6 - מסיבת התה של אדון סם - אריאל סמואלס


הגינה בבית האחוזה של אדון סם נאה ביותר. מרחבי דשא אינסופיים, ערוגות פרחים צבעוניות, ועצים מסודרים ומעוצבים. פה ושם גם מנצנצת השתקפות השמש מעל מי בריכה קטנה. כולם אוהבים את הגינה, אפילו הציפורים, ובאים לעתים תכופות ליהנות מהשתכשכות במים, מצל של עץ או מריחו המתוק של פרח יפיפה. היום השמים עומדים ואין ציפורים, הרוח לא נושבת וצליל רשרוש העלים חסר. ההתרגשות מורגשת, המתח עולה. היום, בגינה, תתקיים מסיבת תה.
לא כל יום מתרחשת מסיבה כזו, אין זה עניין של מה בכך. ביום המיוחד הזה מגיעים אל הגן אנשים מיוחדים, המדברים באופן מיוחד על עניינים חשובים ביותר. אין שום דבר סתמי במאורע הזה, והשגרה בגן, כך נראה, יצאה לחופשה.
ההכנות למסיבה הושלמו; הגינה נקיה ומסודרת, היא במיטבה היום. מזג האוויר, אמנם מבשר רעות, אך לפחות בינתיים נראה נח. השלחן ערוך, הקומקום כבר רותח, ועוד מעט יגיעו האורחים. הספלים העדינים במקומם, ואפילו כיסאות העץ העתיקים, לא שכחנו, כבר ממוקמים סביב השלחן העגול. לפני רגעים ספורים הודיע הטבח שהאוכל מוכן אף הוא לקחת חלק באירוע המיוחד. במשך כל שעות הבוקר נעשו ההכנות, ומיטב כוחותיהם של אנשי משק הבית הושקעו בכך. הכל, כולם, דרוכים ומתוחים, המסיבה תחל בכל רגע. התפאורה כבר במקום, רק השחקנים עדיין חסרים.
והנה, סופסוף, הגיעה שעת הצהריים הנכונה, וראשון האורחים הגיע. את השעון כאן, מכוונים לפי האורחים. מיד עם הגעתו התעוררה הגינה שוב לחיים. הרוח החלה מנשבת ורשרוש העלים נשמע יחד עם הציפורים המצייצות. האורח הצית את אש חיי הגינה שוב. מבטו טוב ושמחה, הליכתו קלילה וקופצנית ונוכחותו נעימה. החיים, הוא קורא, נמצאים אצלו. הצבעים עצמם, יהיו שיאמרו, נעשו עזים יותר בנוכחותו. הוא עובר בתוך הגן, חיוניותו זורמת אל כל הסובב, ומכוון פניו אל השלחן הערוך.
האורח השני לא אחר לבוא. רק פתח הוא את השער, וכבר, פילח מבטו את הגן הקסום. הוא מסרטט בעיניו את הקווים, הברורים עכשיו הרבה יותר, ומבדיל בין ערוגה ועץ, בין עלה דשא למשנהו. הרזולוציה במקום עלתה מעצם נוכחותו. כמעט והוא מבדיל בין חלקיקי המים בחדותו. אין תו שקרי אחד המסוגל לעמוד מול עיני התכלת הקרות. הטמפרטורה בגן צנחה בבת אחת.
המוזמן השלישי הוא יצור תמוה ביסודו. עיניו משוגעות ומבע עיניו חתום. חזותו הכללית צועקת בקול סימני שאלה. אישיותו שואלת, דורשת, אף פעם לא מסתפקת. הגן, בכניסתו המאוחרת, התמלא ערפל חלומי, ואפלה התפזרה במקום. באיחור ניכר הגיע האורח הזה, והצטרף אל חבריו הממתינים כבר ליד השלחן. על כל עלה כותרת מתעכב, וכל משב רוח קל מסית את מבטו התמה. שבילי הגן מתבלבלים, ומבואות סתומים נוצרים יש-מאין בגן היפה. העצים נהיו צפופים והחלו מהתלים בנוכחים בצורותיהם המשונות. האם אלו באמת עצים? כניסתו קראה אל השמים, ומיד החלו אלה מתמלאים עננים. השמש הרימה רגליה ונסה אל הצללים.
האורחים סופסוף הגיעו, והמסיבה יכולה להתחיל. כוסות החרסינה וכסאות העץ משווים למסיבה טון עדין אך עם זאת יציב. העוגות הונחו, התה נמזג, האורחים פצחו בשיחה ערה, והעננים רעמו גם הם. הגשם החל מטפטף.
דומה היא השיחה ביניהם למשחק מונופול. כל אחד מן האורחים מקבל צורה וצבע, נהיה חייל במשחק. הקוביות הן יכולת המיקוח והויכוח, החכמה והיכולת, שיקבעו כמה יתקדם כל שחקן. והמניות - האמת, הצדק, הטוב מול הרע, המציאות מול החלום. כל אלו התקבצו אל לוח משחק אחד... רגע, עוצרים האורחים, משהו חסר.
בדיקה זריזה העלתה כי הכל נמצא, כל פרט ופרט במקומו, אך רק הלוח, לוח המשחק - נעדר. מיד מרימים האורחים את פניהם אחד אל השני בדאגה-
היכן, לכל הרוחות, נמצא אדון סם?


אריאל סמואלס, שיעור ד', ישיבת נצרים באריאל

גליון 6 - מעשה בראש ערום - אריאל סמואלס

בבוקר קר אך גם קצת בהיר,
קם לו ילד בקצב לא מהיר.
את פגישתו להיום ודאי כבר פספס,
והלחץ, הוא מרגיש, על גבו מטפס.
במהירות בזריזות מתלבש מתארגן,
את הדלת יוצא ואל יעדו מכוון.
מגיע הילד אל יעדו,
אך מהרה מגלה שנמצא לבדו.
על המראה מסתכל, מבטו עגום,
לפגישתו לא איחר, אך ראשו ערום.
אל לו לבכות, בעיות צריך לפתור,
ילך אל הקופסא, כיסוי לבחור.
ובקופסא שפע, אפשרויות רבות,
אך רק אחד צריך ראשו לכסות.
גוונים שונים, צורות וצבעים,
מי מתוכם לראשו הכי מתאים?
תום ילדות את עיניו כיסה,
כיסוי משונה ידו תפסה.
שאלה ותמיהה על פני כל הרואים,
מה חשב לו הילד התמים?!
תוך זמן קצר הרגשתו התהפכה,
בליבו בודאי לא נשארה שמחה.
הצופים התמהים החלו ניגשים,
הערותיהם ודעותיהם החלו משמיעים.
איש לא מפספס כיסוי כה מיוחד,
ממש לא מתאים לילד הנחמד.
מטון נחמד של אהבה ושימת לב,
הפך הניגון מצליף וכואב.
הילד, את ראשו אחז במגינה,

לרגע התבלבל- מה נשתנה?
עד היום תמה, העניין לא ידוע,
כיצד זה קרה, היכן, ומדוע?
איך את מבטם עכשיו עוכרים
צרות עין, דחיית אחרים?


אריאל סמואלס, שיעור ד', ישיבת נצרים באריאל.

יום ראשון, 4 במרץ 2012

גליון 4 - דבר המערכת


עם ישראל מתחפשׂ; רוצה בחיבור הפנימי ביותר. ביומיים במהלך השנה קרואים היהודים להפעיל את החיפושׂ על עצמם - להביט פנימה אל תוכם; הרפלקסיה תופעל וההכרה תכיר את עצמה. באחד ניצב האדם הטהור, המופשט למשפט, האני ניצב לפני -לוהיו; בשני האדם יושב בתוך עמו, מחפשׂ את עצמו ואת חבריו - מתחפשׂ. פורים כ-פורים; כ' הדמיון מקשרת ומפרידה, מבחינה בין השותפים השונים וההפוכים למראה - האחד חיצוני המנכיח פנימיות, והשני פנימיות שאמורה לקרום חיצוניות בטהרה.
מגיל הילדות רבים מאיתנו מתחפשֹים בפורים, מראים את התוך דרך הלבוש החיצוני; באמצעות הגילוי כי החוץ נחשף כתחפושׂת, הפנימיות מתפרצת. כאשר מתברר שקר החיפושׂ החיצוני, מתגלה כי החופשׁ מצוי בידנו, אם נרצה. האפשרות לבחור כיצד להיראות ולהתגלות פותחת צוהר זמני פנימה, ביום זה החברה הסגורה נפתחת לרווחה - לברכה.
ב"ה זכינו לאתחלתא דגאולה, אך מחפשׂים אנו בתוכנו את הדרך לגאולה השלמה, הגאולה הפנימית כרוכה בחיפושׂ הטוב בתוכנו ובשחרורו; בהשלת התחפושׂת המכסה על החופשׁ. עם ישראל מתחפשׂ, כי זו דרישה שלו מעצמו ולא מאף אחד אחר. אי הנוחות עם המצב הנוכחי, שאינו משקף נכוחה את הפנימיות מוביל להתחפשׂות. אנו מתחפשׂים כדי לשבור את החוקיות החברתית הכובלת, להוכיח כי אצל כולנו מסתתר אותו החופשׁ; החופשׁ חופשׂ. התחפושׂת השונה מגלה את החיפושׂ הדומה והחופשׁי-ייחודי הקיים בכל אדם; שוברת את היכולת לשפוט על פי המלבוש, שלא תמיד נבחר מתוך חופשׁ.
החופשׁ שלנו אינו מסתפק בדרישת טוב לעצמו, הוא דורש טוב לעמו. עלינו להרחיב את החופשׁ הפנימי שמצאנו בעצמנו; לנסות ולשתף בתוכו גם את התחפושׂת של האחר, שעוד לא מצא את החופשׁ שלו. ההכרה בכך שמדובר בתחפושׂת, משחררת אל החופשׁ.
זהו סיפורה של מגילת אסתר - למרדכי ואסתר היו תחפושׂות נהדרות למראה. עם זאת, הם השכילו להבין ולהבחין בחופשׁ הפנימי הטמון בהם. חופשׁ זה היה האפשרות לחפשׂ את החופשׁ של שאר המתחפשׂים, האפשרות לחלוק את שמחת גילוי התחפושׂת עם העם כולו, ולשחרר מעולו של אותו רשע - לא מהתחפושׂת שהעטה עליהם אותו רשע, אלא מהכבילה הפנימית שהייתה. הלבוש נותר תחפושׂת, אך האדם היהודי כבר לא היה חפוס. הופשׁ הוא מקום פנימי השואף להתגלות כלפי חוץ, אך מסוגל להתקיים גם תחת תחפושׂת.
אדר שמח וחופשׁי באמת!