בעיצומה ובאמצעה של מסכת גיטין, העוסקת כולה באחד הנושאים הקשים שיש, מחדירה הגמרא פרק שלם - הניזקין, הסוטה מנושא הגיטין ועוסק בענייני תיקון העולם ובאגדות החורבן:[1]
"אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה?
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר."
[על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך, על דופן של מרכבת נשים חרבה ביתר.]
אגדות החורבן פותחות בפסוק "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה". כדוגמה למציאות שבה הייתה קשיות לב, מובאים הגורמים להתרחשות חורבן הבית השני. כפי שניתן לראות, שני חלקי הפסוק מנוגדים זה לזה, והפחד המוזכר בפסוק הפוך לקשיות הלב; כפי שנראה להלן, נראה כי אנשי הבית השני לא השכילו לקיים את היחס הניגודי הזה, ועבורם הפחד היה מצמית והקשה בדרכו את ליבם.
ההיפך מתיקון העולם, בו עוסקת הגמרא בפרק ה' במסכת גיטין, הוא סוג מסוים של דין התורה, כפי שעולה מן הגמרא[2]:
"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה.
אלא דיני דמגיזתא לדיינו?! [היה עליהם לדון דין של גוזאי (הדנים בייסורים ובחזקה)?!]
אלא אימא [אלא אמור]: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין."
ההבדל בין "דנו בה דין תורה", שהוא תיאור חיובי, לבין "העמידו דיניהם על דין תורה" ניכר לעין. הדין שנפסק על פי עיקר הדין תואם למה שצריך להיפסק על פי האמת. עם זאת, עומדת השאלה כיצד יבחר האדם לנהוג לאחר הפסיקה: האם האדם מעמיד את המציאות על פי דין התורה החתוך והקצוב, או שהוא בוחר ללכת לעיתים לפנים משורת הדין. אם האביון חסר כל באמת חייב לשלם כסף, אין מה לדבר על כך שצריך לפסוק לרעתו. השאלה היא מה עושים אח"כ: האם משאירים אותו חסר כל, או שמסייעים לו להשלים את הפערים. דין התורה עצמו הוא פשוט וברור, אך לעיתים ההליכה המדודה על פיו היא פשטנית מידי, ותוביל לתוצאות שאינן רצויות על פי התורה. משום כך, יש מקרים שבהם הקריאה הרגילה והמשפטית אינה מספיקה, ויש להתייחס אל מרכיבים נוספים במציאות, שיוסיפו עומק לקריאת הדין.
את הדואליות הזו לא הצליחו אנשי בית-שני לחיות. מצד אחד, קיומן המלא של תרי"ג מצוות ככתבן וכלשונן, ומאידך הבנה נכונה שלפעמים הציוויים אינם מובנים כפשטם. אין הכוונה רק להתנגשות בין הדינים לבין "רוח התורה", אלא לפעמים מדובר בהתנגשות בין שני ציוויים מפורשים. מחד, העני חייב כסף וחובה לפסוק לרעתו, מצד שני התורה מצווה בפירוש על יחס הוגן לאחר: "ואהבת לרעך כמוך", ובפרט לחלש. אנשי בית-שני לא ראו את השילוב הזה בתוך דיני התורה. הם ראו רק אוסף גדול של דינים קשים וקרים, שצומצמו למציאות הקטנה שבה עסקו. מטרת פרק הניזקין היא להשמיע שאין הדבר כך, ודווקא בתוך הנושא הכאוב ביותר יש מקום לדון בדינים שיסודם תיקון העולם. פרק הניזקין מלמד אותנו איך לקרוא נכון את דיני התורה, כך שהם ימלאו את מטרתם - תיקון העולם.
נבין את הלך הרוח הנ"ל על ידי מעשה שמספרת הגמרא[3]:
"תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו."
מוצגת כאן אי הבנה בסיסית, המחמיצה את מטרת בנין הבית. אמנם מקובלנו שזריזין מקדימין למצות, והדברים קל וחומר כאשר מדובר בעבודת בית המקדש; אך אנשי הבית השני לא ראו את המטרה הגדולה של כל הריצות למצוות, ואת המטרה הגדולה של כל עבודת הבית. הסיבה שבגללה נמנע מדוד המלך לבנות את בית המקדש היא היותו איש דמים; מלבד זאת, לא חסרים פסוקים המדגישים שמטרת הבית היא שלום ואחווה עולמיים. אנשי בית-שני לא יכלו להכיל את הדואליות הזאת. מצד אחד, עיקר הדין אומר לרוץ לכבש ולהגיע ראשונים בכל מחיר. מצד שני ניצבת התכלית הגדולה של הבית - שלום. לא זו בלבד, אלא שההתמקדות במעשה הספציפי שבו עסקו, העלימה מעיניהם את אחת מעשרת הדיברות: "לא תרצח".
נקודה זו מסבירה לנו את השימוש של ר' יוחנן בפסוק הספציפי בפתיח. את אותו הפסוק מצינו כבר במקום אחר[4]:
"ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון. חזייה דקא מפחיד, אמר ליה: חטאה את דכתיב 'פחדו בציון חטאים'. אמר ליה: והכתיב 'אשרי אדם מפחד תמיד'! - אמר ליה: ההוא בדברי תורה כתיב."
[אותו תלמיד שהיה מהלך אחרי דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוק של ציון, ראה אותו (ר"א) שהוא מפחד. אמר לו: חוטא אתה, שנאמר 'פחדו בציון חטאים'. אמר לו: והרי כתוב 'אשרי אדם מפחד תמיד'! אמר לו: ההוא בדברי תורה נאמר.]
מה הייתה הבעיה של אותו התלמיד? כתוב שצריך לפחד, אז הוא פחד. הוא לא הבין שחיים של פחד תדיר הם לא חיים אמיתיים, ושלא ניתן להתנהל כך. הוא לא הבין שלא יכול להיות שהתורה תצווה על דבר כזה. אנשי בית-שני גם כן לא הצליחו להבין שלא ניתן להתנהל באופן שבו כל אחד רץ לראש הכבש בלי לשים לב לחבריו, ואף גרוע מכך. ר' ישמעאל בר' יוסי מחדש חידוש חשוב לאותו התלמיד, הוא קורא לו: 'תלמד לקרוא נכון. תלמד לראות את הדברים שבין השורות. לא יכול להיות שהפשט הוא כמו שקראת. לא יכול להיות שהמקרא ילמד אותנו לחיות בפחדים תמידיים ולשתק את חיינו.' אנשי בית-שני עשו את מה שהיה כתוב. הם לא הבינו את הקריאה הנכונה בין השורות, הם לא הבינו את העיקרון והרעיון הגדול, וזו הייתה בעייתם. קריאתם הייתה מוטעית, והדבר הוביל לחורבנם.
כדי להבין לעומק את הבעיה, עלינו לראות את יסודו של בית המקדש שני, ולנסות להבין איזו חברה הייתה שם. מה היה מצבה של החברה הישראלית בטרם ימי בית-שני? בספר מלכים מתקבל רושם נורא של סוף ימי בית-ראשון. מתואר עם טמא, משוקץ ומתועב בעבודה זרה. כשעולה מלך צדיק לשלטון, הוא לא מצליח להביא את העם למצב פשוט של טהרה, המצב שאמור להיות הבסיס שלהם. ביהמ"ק נסגר ע"י המלכים, והעם מחפש לו אלוהים אחרים. חברה כזו לא יכלה לשרוד בגלות, לכן הקב"ה החזיר את הגולים לארץ ישראל כדי לפתח את עולם התורה. מקור הסבר זה הוא בר' חסדאי קרשקש, ונראה אותו בדברי ר' יהונתן אייבשיץ[5]:
"כי ישראל היו נעורים מהתורה ונשתקעו בעבודה זרה, עד ששכחו בשבעים שנים שהיו בגולה שמירת שבת, מצות סוכה וכדומה.. וא"כ אילו ח"ו היו יותר בגלות, ולא היה פקידה, היתה נשכחת מאתם תורת -להינו מכל וכל.. והיה ח"ו נשבת זכר ישראל וזכר תורת -להינו.. ולזאת עשה ה' למען עמו ולמען תורתו ופקד אותם מקץ 70 שנים, אשר עדיין רשומה של התורה והמדע קיים, ואז היו עזרא וכנסת הגדולה שהנחילו לנו תורה."
הסיבה היחידה שעם ישראל הוחזר לארץ לבנות את בית המקדש השני, הייתה רק כדי לחזק את התורה בכדי שהיהדות תוכל לשרוד בגולה. בית-שני לא היה גאולה, אלא רק "פקידה".
נראה אם כן, שהחברה של בית-שני כרתה לעצמה את הקבר. חברה שכל מטרתה היא פיתוח של עולם התורה הדיני, של מערכת החוקים ושל המסורת היהודית, תתקשה מאוד בשילוב הדברים הנ"ל עם חיים אמיתיים. כל עוד התורה נשארת אי שם ברמה האפריורית-מופשטת, ואין בנמצא איש הלכה שיורידה לעולם - אין סיכוי לחיים שלמים. ייעודם של אנשי בית-שני הוא זה שבסופו של דבר הביא לסופם. הם עמדו במטרתם בצורה כ"כ טובה, שהתורה עיוותה את חייהם וגרמה להם לחיות כפי שהצגנו לעיל. אמנם לא היה הכרח לכך, שהרי הפקידה שפקד אותם הקב"ה, כלומר ההזדמנות שנתן להם הקב"ה בכך שהחזירם לארץ בכדי לחזק את התורה - יכלה להפוך לגאולה; אלא שבסופו של דבר, התורה שפיתחו לא נתנה להם לעשות זאת.
דברים אלו בולטים מאוד גם באגדה הפותחת את מקבץ האגדות - הסיפור המפורסם של קמצא ובר קמצא. ישנם מספר דברים הדורשים ליבון באגדה זו. ראשית, יחסם של החכמים הוא הדורש ביאור. מבחינה מוסרית ברור לגמרי מה היה עליהם לעשות, אך השאלה היא מה הייתה צריכה להיות תגובת חכמים מבחינת ההלכה. נראה שמבחינת ההלכה, באמת לא הייתה להם ברירה: בר קמצא נכנס שלא ברשות, אמנם בשוגג - אבל עדיין מדובר בפלישה. אך תגובתם נבעה מיסוד עמוק יותר. אותה הנקודה מופיעה כאן שוב. חכמים, שכל מהותם היא פסיקת הלכה קטנה ומצומצמת - סוף אותו הדור לכליה. הם אינם מובילים את הדור, אלא רק לומדים תורה. לא זאת בלבד, אלא שהתורה שהם לומדים מעוותת בגלל הסתכלותם המצומצמת. עלינו לזכור שמטרת הרבנים אינה פסיקת הלכה גרידא; עליהם להנהיג את הציבור. ר' חיים מבריסק כלל לא היה פוסק הלכה לקהילתו; היה לו דיין מיוחד לכך. מבחינתו תפקיד רב הקהילה היה לעשות חסד, זוהי הנהגה. הנהגה שכל מהותה הוא פסיקת הלכה, קל וחומר כשהיא מצומצמת - סופה חורבן.
דבריו של ר' זכריה בן אבקולס, ממחישים את הנקודה שהבאנו לעיל. בלית ברירה, כשגבם הדוק לקיר מפאת האיום הרומאי הקרב ובא, חכמים רוצים לחרוג ממנהגם עד עתה; כעת לא ניתן ללכת ע"פ הדין היבש. אם ילכו על פיו - סופם יהיה חורבן. הם היו מוכרחים לפרוץ את גדרי ההלכה שעמדה מולם, ולהקריב קורבן בעל מום. אך ר' זכריה בן אבקולס נותר נאמן להלך הרוח ששרר בקרב כולם, וחשש מעיקר הדין. מה יאמרו אם בעל מום יקרב למזבח? מדובר על חשש אמיתי ומהותי מפגיעה בדיני התורה. עם זאת, קריאה נכונה של הדינים תגלה שעדיפה הקרבת קורבן בעל מום, על פני חורבן הבית ואי-יכולת להקריב קורבנות כלל. רק דור שהיה מחובר כ"כ לעיקר הדין של התורה יכול היה להבין את החששות הנ"ל. לא רק אנחנו מתקשים בהבנת ההתנהלות של ר' זכריה בן אבקולס:
"אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו."
אין כוונתו של ר' יוחנן רק לר' זכריה בן אבקולס. כל הלך הרוח, וכל הדגשים הלא נכונים של אותו דור, הם שהובילו אותנו לחורבן הנורא ולשריפת ההיכל.
בימינו נראה שאנו מוצאים יותר מדי את התנועה ההפוכה. ישנה נטייה לא להתייחס להלכות מפורשות, מכיוון שאנשים חושבים שהם מעליהן. היום נוטים להסתכל על המטרה הגדולה, ולא להתייחס כלל למעשים הקטנים. אנו צריכים לזכור שלא זו הדרך, אלא הדואליות; שילוב של המעשים הקרים והרוח הגדולה של התורה - היא הבסיס לחיים רוחניים נכונים, והיא הקריאה הנכונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה