הדיה של שירת הציבור הבוקעת שערי שמים וחומות הלב עוד נשמעות מתוך האולם. שקיקת הצימאון לא-ל חי נשמע מבעד לשפתי הקהל, השר בערגה הרמונית "אנעים זמירות ושירים אערוג כי אליך נפשי תערוג".
בלי אזהרה מראש, הוא ניגש תוך פליאה גדולה, אינו מבין -
"מה קרה? התוכל להסביר לי?"
"תראה, זה סיפור ישן" הוא עונה, ובתוכו מתפלל שאולי יעזוב אותו, שלא יצטרך להסביר "סיפור שכזה שאיני בטוח שתרצה לשמוע, איני בטוח אם זה מה שאתה מצפה לו. אתה"
"אני רוצה להבין, לדעת, התסביר לי?"
"ובכן, עדיף שנשב, זה עלול להיות ארוך, ואולי מעט מסורבל."
קולות הקהל כאילו השתתקו, וכל כוחם ורחשי ליבם מתקפלים הם אל תוך קולו הרוטט המביט אל התהליך הפנימי העצום שעבר ועודנו עובר.
"מאיפה נתחיל? דומני כי ייטב אם נתחיל דווקא מהאמצע, ברשותך. זהו סיפור מימי נעורי."
»
עומד הוא בפסגה ברוח הנושבת, עיניו הבורקות מסתירות ומגלות את תלאות המסע אשר נמצא באיבו.
ברכיו השרוטות וידיו הפצועות מגלות עד כמה המסע המפרך, ועומדות בסתירת מה אל מול החיוך הנסוך על פניו.
הרוח הנושבת טופחת על פניו ומחדדת את תחושת המים הנוטפים; גורמת לו להרגיש כי הזיעה חודרת פנימה אל תוכו ומתוכו כמים חיים מיוחדים המלאים ביגיע כפיו ומעורבבות בדמיו.
ארשת פניו לא נותנת מקום לספק - סוף סוף הוא חוזר לחיותו מצד הכרתו.
"תגיד לי, מה אתה כל כך שמח?"
"אני לא יודע, פשוט הנוף הזה - העצים, האבנים, חולות המדבר, כל הטבע הזה, הכל כל כך פשוט אך יחד עם זאת כל כך מורכב ומלא. פשוט מכה בי בחוזקה, לא נותן מקום למרגוע - פשוט.. פשוט לראות את המציאות כפי שהיא. לראות את יפי הבריאה, את טוב הבורא המתגלה בכל, קצת מתיימר מצידי, אך סוף סוף לראות את ה-לוהות הניצבת מולי ומתגלה אלי בכל עת."
"אני לא מבין, הרי כל המסע נחבלת וקיטרת על כך שאינך מבין את טיבו, עוד לא הגענו לסוף ו..."
"אמנם פיזית עוד דרך ארוכה נכונה לנו אך נדמה כי לסוף הגענו." והוא ממשיך ברכות "תראה את השמש הזאת, את השקיעה המרהיבה - אינך רואה את מה שאני רואה!?"
והוא, פוצח הוא בשירה הפנימית ומבטא בשפתיו את דברי נעים זמירות ישראל "לב טהור ברא לי -לוהים ורוח נכון חדש בקרבי". עם כל תרמיליו מקפץ מעל האבנים, מוחה כף, משמיע קול ובוחן לעומקו את רצונו להתבטל ולהידמות לבוראו; יוצר "יש מאין" וקולות המחיאות מהדהדות בין הרים, מעין בת קול המבשרת כי תפילתו נתקבלה.
געיותיו בעת אשר פרץ בבכי נתחלפו בסימני שמחה, ודמעותיו הדלוחות כבר מלאות בנועם ומתיקות; גדושות ברק וחשמל - המתח הפנימי גובר, נתחלף הוא ממתח מרעיל למחיה.
הכל כל כך מוחשי, כל כך חי. דבר שאולי נראה עתה כמובן מאליו, אך לא כך היה תמיד.
"התרצה להסביר לי ידידי? מתלווה אני אליך אל מסע זה כצופה מן הצד ואיני מצליח להבין את אשר חולל מהפך זה בקרבך. התרצה לומר כי זהו מראה הבקעה הנפרש אל מול עינינו, המגלה את עליותיהם ומורדותיהם של ההרים הפנימיים של הארץ הקדושה? האם זה מחולל את המהפך?!"
"את אשר חולל? זה לא דבר כזה או אחר אלא אני, מראה עיני השתנה.. ההסתכלות מצידי השתנתה. האמת היא שלא השתנה דבר מלבד נקודת המבט שלי. לשאלתך - כן. מראה הבקעה של ארצנו, הקדושה הפנימית, היא זו אשר מגבירה את הברק בעיני."
"למה כוונתך כשאתה אומר הפנימי?"
"ידידי ורעי, תלוי אתה עתה בעין הפשוטה, המביטה אל מה שפרוש ברובד השטחי, במסע זה אשר לקחת אותי אליו למדתי להביט גם אל מה שבתוך, לראות את נבכי נשמתי כפי שהם מתגלים בטבע; לנסות לדלות מהם את מאווייה הפנימיים של נשמתי. תרתי בימי אחר העליות בלבד, לא רציתי ומתוך כך גם לא ידעתי להכיל את אותם מורדות, את השריטות והכאבים המתבקשים מתוך טורח המסע; משום כך גם לא המשכתי להתקדם. עתה, איני נבהל מהאפשרות כי אחבל, שאמצא את פני מוטחות ארצה וכי עפר הארץ ימלא את פני. יודע אני כי ביכולתי לקום ולהמשיך. לעלות ולהתעלות. האויב הוא לא הדרך כי אם אני בעצמי."
"על איזה אויב אתה מדבר?! הרי באנו כדי לקיים את ישוב הארץ, לגלות שהיא מפנינים יקרה ולדלות ממעיינה!"
"אמת הוא כן ידיד, אך איך עשינו זאת?"
"מה זאת אומרת איך? מתוקף זה שהלכנו מעל רגבי אדמתה.. דיברנו על קדושתה ואולי גם זכינו לשמוע באמת את לחישתה, הלחישה הקוראת לשיבת בניה וגאולתם".
"התחדשנו בה כהתחדשות היומית המתבקשת בנוסף ליציאה ההווית של מצרים,
המצרים האישיים, המבוססת על זיכרון מעמד הר סיני."
"סך הכל יצאנו לטייל. דיברת על כך שאינך מפחד עוד מהמפגש עם אדמתה, מהנפילה; תוכל להרחיב ולמלא גם אותי בתורה זו?"
"איני מפחד מהנפילה, אם כי איני חפץ בה. העליה היא אכן נוחה אך ההכרה כי גם מתוך הנפילה מתעלים, בחינת חשכת המדריגה, נותנת תמיד את המבט החיובי. הידיעה כי זה כורח המציאות ואין הדבר תלוי אלא בי - לראות את העליה יחד עם הירידה, לראותם יחד ולדעת שיחד שוזרים הם את הנוף הנפרש לנגד עינינו."
"כל זה הגיע לתובנה פנימית אצלך בעקבות המסע?!"
"כן... אחרי זמן רב של ניתוק בו הגוף הרגיש כדומן הנתון באדמה, והחיות הפנימית נעלמה. היא עלתה וביקשה לשוב לבוראה, עם זאת, ידוע ידעה כי על כורחה נמצאת היא בעולם ועל כורחה תשוב. יצאתי איתך למסע. הנשמה ערגה לבוראה, זימרה מתוך עצב ועתה סוף סוף נראית היא בחיבורה לגוף בזמרה יתרה, בזמרה של אהבה, ששה היא כמשוש חתן על כלה. מרגישה משלימה, משתלמת ומחברת בין מה שנראה כתהום - בין הרוח לגשם; מוציאה ממחבואה את הקדושה המתפרטת ומתגלה בכל.
סיג ושיח היה לי עם הבורא במהלך ההליכה - לא הבנתי מדוע ועל מה ייסרני. למה עשה לי זאת, מה מטרתם ולשם מה נועדו; מדוע נותן הוא לי ליפול כל חיי בשחת, האין הוא רוצה בעבדיו?"
"מאיפה נבעה שיחה זו?"
"לא יכולתי לחיות במצב כזה, נקרעתי בין עצמי לבינו, לא ידעתי להתבטל, לדעת שאני רק שליח שלו, אני, אם בכלל יש כזה, טפל והוא, הוא, העיקר. עשיתי את עצמי ל -"יש", הייתי לאיש במקום שלא לי. המפגש הראשון עם מגע האדמה לאחר שעצרנו בראשונה, נתן לי להרגיש את קושי המסע ביתר שאת.
ההזעה רק גברה. הידיעה כי עוד דרך ארוכה לפנינו לא הניחה למחשבותיי להפסיק לשוטט בתהייה "מדוע הסכמתי לזה?" בליבי חבוי היה הרצון והצורך לשכוח מהטרדות, לשכוח מהבלי העולם; להתנתק מהעולם השועט קדימה ולא נותן לאדם לחשוב לשם מה באמת נמצא הוא בעולם ומה מטרתו. אמנם איני יודע מה השליחות הפרטנית שלי אך יודע אני כי אני שליח הבורא בעולם הזה, "לעשות רצונך -לוהי חפצתי באמת!" ידעתי כי המשך הדרך תלוי ברצוני אך גם באמונתי, רבה אמונתך, אך מה עם אמוני העצמי בי?
השמש שקעה והשניים המשיכו בהליכתם לאור הירח המלא. "הרואה אתה את האדוות? נדמה לך כי האדווה מכירה היא במחוללה? באותה אבן שנזרקה? האם גם בו מכה באותו חוזקה? המים אינם משתנים אך ודאי עוצמת האדוות משתנה - הכל לפי קרבת המים אל המקור המחולל. כך גם באדם - ככל שהוא קרוב אל בוראו, המקום שהוא נותן לעצמו, החיות תגבר בו מצד הכרתו. הענין פה מעט הפוך, אך כעת ניתן ללמוד ממנו."
"איך יוצרים את הגלים הראשונים? איך מבקיעים את שוברי הגלים הללו, שהנפש האנושית הזאת, הכל כך בהמתית מציבה בפנינו בהימשכה אחרי התאוה הגשמית?".
"אין לי פיתרון ומענה לכל שאלה, ידידי. עוד בוחן אני איך הכל התחיל, איך הבורא האיר את עיני - יישר את דרכי, והאיר עלי אור חדש הראה לי איך לצמוח מתוך השבר; לשבור את חומת האבנים הגדולה ניצבה מולי. נראה שהייתה זאת ההתבוננות בנפילה עצמה - השיחה שלי עם הבורא כשמצוקת הלב. אבני הנגף, שנצברו והיו לסכר - נפרצו. תשובתו שהאירה דרך התורה החיה - השיחה המשותפת הקיימת מקדמת דנא."
"והשלמות היכן היא?"
"על אף שאיני נוהג לומר דברים כאלה, ויתכן ויפורשו הדברים כהתיימרות, אומר שההרגשה המשתלמת הינה בפנים. ההכלה של השנים והידיעה שזה מרומם את זה וזה כלי לזה. אך יחד עם זאת, אני יודע כי קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע, ואף בזמנים הקשים כאשר האור נסתר ממני, בגללי, הוא עדיין בנמצא. יודע אני שהוא שם, וגם זה בחינת ישועה בעיני".
בחושך הסובב אותם בהרים מנסים הם להדליק ניצוץ שיאיר ויחמם את חשכת הלילה הקרירה.
"הרואה אתה? לא צריך הרבה בכדי להאיר, גם מתוך הניסיונות בהדלקת הניצוץ עדיין זוכים אנו לאור הלבנה שמאירה את דרכינו. האור תמיד בנמצא, השאלה אם רוצים לראות זאת".
שניהם מתיישבים אל מול האש שכבר התלקחה - מתחילים לחשוב על היום שהיה, ועל זה שיבוא, אך אינם מזניחים את ההווה ונותנים הם לבטנם להנות ממאכל.
"אתה יודע, משעשעת אותי המחשבה על תחילת הדרך. העקשנות שאפפה אותי והמרירות שבה נהגתי בהלך הרוח, בדיבור ובמעשה. נוטה אני לחשוב מה נתן לי לנהוג בכזאת חוצפה יתרה - התעלמתי ממך בצורה גורפת."
"איני חושב שהתעלמת ממני."
"איך לא?! כל הזמן הייתי עסוק בעצמי. ואתה? שתקת ונתת לי לדבר ולקטר."
"אמת! אך הייתי כאוזן קשבת, הנותנת מזור ומרפא. ב"ה זכית לאוזן שכזו".
"החושב אתה כי לולא הייתי מקטר, אילו הייתי נותן לעצמי להגיע למסע בפתיחות ובקבלה, הייתי בכהל זאת נחבל כך?"
"זו שאלה תיאורתית, כאשר אם נשקול זאת על פי הלך רוחך אזי השאלה אם באמת נחבלת? אמנם הברכיים ודאי כואבות והידיים השרוטות מקשות על פעולות פשוטות אך האם באמת נחבלת?"
"חיצונית ודאי שכן, פנימית? ובכן פנימית זה נתן מקום לצמיחה. כעין נבט המחפש את דרכו בין הסלעים והאבנים - תר הוא אחר מוצא לשאיפה מאויר העולם, לשאוב מאור החמה. בחיצוני - ודאי שזו חבלה, אך כואבת ככל שתהיה היא שסללה את דרכי לתובנות אליהן נפתחתי."
"מקנא אני בך ידידי - אמנם מפחד אני שכל זה קרה באופן פתאומי שעלול הוא לשוב אחור, אם לומר את האמת."
"פתאומי? לא ולא.. הצער והרגשת מקום הצרה הייתה קיימת גם לפני כן, והשתקפה בכל אופני החיים. אך עד אשר מצוק החיים לא אִפשר עוד לבלוע ולהשאיר בעלטה את הצמצום המגביל הזה, ורק כאשר נאלצתי במסע זה להתעמת עם עצמי - הצלחתי גם להגיע לחצי השני - הצלחתי לראות גם את האור. וברוך ה' יש אור, הרבה אור!
»
אתה מבין, זה מסע שכל אחד עובר, בדרך זו או אחרת, באם יבחר. אם האדם יבחר הוא יוכל להתעלות ולהגיע למקומות נעלים, והכל משמחה. גם כשהוא נפגש בקשיים מרובים העומדים מולו, ידע הוא לשמוח. גם כשקשה, אך עוד יותר כשהוא עצוב. לא תמיד אנו נאלצים ללמוד מטעויותינו, אלא אפשר ואף רצוי ללמוד גם משל אחרים".
"אז מדוע יצאת? אני מנסה להבין את הקשר בין הסיפור לסיבה שהובילה אותך לצאת מהאולם הגדוש והרועש - שצליליו הפנימיים נשמעים באוזני כולנו. האם אינך מוצא מקום עוד לדבקות?"
"לפעמים צריך לצאת ופשוט לנשום, לא כניתוק. ההכלה היא פשוט רבה כל כך - להביא את התפילה אל תוך ומתוך הטבע. לא די לי רק בעליה הפשוטה הזו שנובעת כשהאדם אפוף קדושה. מנסה אני בנוסף גם להגיע לכך מתוך הדברים הפשוטים שנראים הכי גשמיים - לחבר בין שתי הפסגות כל כל מרוממות האלו.
הקשר עם הבורא הוא תמידי, אתה רואה את זה? לתת לריאות להתמלא שמחה ולהכניס הכל תחת כנפי השכינה תוכל - אם רק תרצה. מביט אני בהמשך המסע, בדרך הארוכה, אשר עודנה נמשכת ומתוחה לפני.. ואתה? מבין אתה עתה שלא יצאתי אלא נכנסתי, ועודני נכנס, דרך הפתח של האולם?"
נתנאל וייל, חייל בחיל המודיעין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה