עם התפתחות הטכנולוגיה, נוצרו בעיות חדשות רבות שקשה להכריע בהן כיון שבזמן התנאים והאמוראים, ואפילו הראשונים, בעיות אלו לא היו קיימות. עובדה זו מציבה אתגר בפני פוסקי ההלכה של זמננו, אתגר של חיבור הישן לחדש ויישום הכללים ההלכתיים הנכונים, כל מקרה לגופו.
אחת הבעיות שהתעוררו היא האם יוצאים ידי חובה במצוות הקשורות לשמיעה, כאשר הקול מועבר באמצעות רמקולים. כדי לענות על שאלה זו, נעיין תחילה בדעות התנאים, האמוראים והראשונים, בנושאים דומים, כדי לנסות ולנתח את מקור הבעיה, ואחרי כן נראה את דעות האחרונים והפוסקים בני זמננו.
התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות (=מיכל), או לתוך הפיטס (=חבית גדולה), אם קול שופר שמע - יצא, ואם קול הברה שמע - לא יצא.
אנו לומדים מכאן שאם מישהו שומע את קול השופר עצמו, הוא יוצא ידי חובתו, ואם לא- אלא רק הד שלו, הוא לא יוצא.
אבל הבעיה נותרה על כנה: האם רמקולים נחשבים כקולו של החזן, או כקול הברה?
נמשיך אם-כן עם הגמרא בר"ה דף כז עמוד א':
ושתי חצוצרות מן הצדדים: ותרי קלי מי משתמעי? והתניא: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע! - לכך מאריך בשופר. - למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא, וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה - יצא? ... תא שמע: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע - יצא, ואם קול הברה שמע - לא יצא. אמאי? ליפוק בתחילת תקיעה, מקמי דליערבב קלא! - אלא: תרתי קלי מחד גברא - לא משתמעי, מתרי גברי - משתמעי. - ומתרי גברי מי משתמעי? והא תניא: בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא (יהו שנים קורין) [יהא אחד קורא] ושנים מתרגמין. הא לא דמיא אלא לסיפא: בהלל ובמגילה, אפילו עשרה קורין. אלמא: כיון דחביב - יהיב דעתיה, הכא נמי: כיון דחביב - יהיב דעתיה ושמע. אלא למה מאריך בשופר? - לידע שמצות היום בשופר.
{ושתי חצוצרות מן הצדדים: ושני קולות האם נשמעים? והרי שנינו: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע! - לכך מאריך בשופר. – לומר שכאשר שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא, וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה - יצא? ... בוא ושמע: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע - יצא, ואם קול הברה שמע - לא יצא. מדוע? שיצא בתחילת התקיעה, לפני שהקולות מתערבבים! – אלא: שני קולות מאדם [ממקור] אחד- לא נשמעים, משני אנשים [מקורות]- נשמעים. ומשני אנשים האם נשמע? והרי שנינו: בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא (יהו שנים קורין) [יהא אחד קורא] ושנים מתרגמים. זה [=קול שופר] לא דומה אלא לסוף הברייתא: בהלל ובמגילה, אפילו עשרה קוראים. אמור [=סכם]: כיוון שחביב, נותן דעתו [=שם לב], כך גם כאן: כיון שחביב- נותן דעתו ושומע. אלא למה מאריך בשופר? – לידע שמצות היום בשופר}
הגמרא שואלת [בנוגע לתקיעת זוג החצוצרות במקדש]: איך אפשר לשמוע שני קולות ביחד? מתרצת הגמרא שזה כמו "זכור ושמור" במעמד הר סיני, שנאמרו בדיבור אחד. אלא שבמקרה של "זכור ושמור" זה היה נס, ובדרך כלל לא שומעים שני קולות ביחד. לכן הגמרא ממשיכה ושואלת: איך זה אפשרי שיוצאים ידי חובה ע"י שמיעת שני מחצרצים? הגמרא עונה שרק בכמה מקרים זה אפשרי, ובמקרים אלו מדובר בקול מיוחד, ומפני שהוא חביב על האדם- יהיב דעתיה [שם דעתו- כלומר שם לב] (טעם החביבות הוא- לפי רש"י: חדשה היא לו- לא רגיל לדבר ושומע רק פעם אחת בשנה; ולפי המאירי: חביבות סיפור נס פורים ונס יציאת מצרים.)
משמע מכאן שגם במקרה שלנו אם הוא רוצה לשמוע את המגילה, הוא יוצא. אבל מתי? לכאורה אפשר להבדיל בין שני קולות מעורבבים ששומעים אותם ישירות, לבין מצב בו בכלל אי אפשר לשמוע את החזן?
תניא, רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון [=אכסדרה מוקפת שורה כפולה של עמודים (ע"פ רש"י)] של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: כמין בסילקי גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו, פעמים שהיו בה כפלים כיוצאי מצרים פעמים שהיו שם ששים רבוא כיוצאי מצרים ואמרי לה כפלים כיוצאי מצרים, והיו בה שבעים ואחת קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה, כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב. ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן - הלה מניף בסודר, וכל העם עונין אמן.
בגמרא מובא המקרה המפורסם של בית הכנסת הענק של אלכסנדריא שהיה כל כך גדול עד שהאנשים שישבו מאחורה לא היו יכולים לשמוע את הקול של החזן, ובכל זאת הם היו יכולים לענות אמן כשהם ראו את הסודרים מתנופפים לסימון קטע בתפילה עליו עונים אמן.
בעלי התוספות שואלים שאלה חזקה על גמ' זו: אמן יתומה - שאין שומע הברכה מפי המברך, ועונה אחר האחרים ששמעו אמן. תימה דהא אמרינן [=יש קושיא, שהרי אמרנו] בסוכה (פ"ה דף נא:) באלכסנדריא של מצרים שהיה שם קהל גדול ולא היו יכולים כולם לשמוע מפי המברך והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן. וי"ל [=ויש לומר] שהיו יודעים באיזו ברכה החזן עומד אמנם לא היו שומעים אותו אבל הכא מיירי [=כאן הכוונה] שאינם יודעים כלל היכן החזן עומד ומתפלל ובאיזו ברכה הוא עומד אלא עונה אחר האחרים בלא שמיעה ולא ידיעה.
זאת אומרת שבדרך כלל מישהו שלא יודע באיזה מקום בתפילה נמצא החזן, אסור לו לענות אמן. אלא שבבית הכנסת שבאלכסנדריא, בגלל שהיו יודעים בדיוק באיזו ברכה הם והחזן נמצאים, מתי שסימנו להם שהחזן סיים את הברכה, היה מותר לענות.
משמע מכאן שבמקרה שלנו, בו הציבור יכול להקשיב לכל מילה שהחזן קורא, אין בעיה לכאורה. רק שנשארה לנו שאלה לא פתורה: האם בסיפור של אלכסנדריא הם רק היו יכולים לענות- אך לא לצאת ידי חובה, או שהם גם יצאו ידי חובה? אצלנו בכל מקרה אין בעיה טכנית לשמוע באמצעות רמקולים היכן נמצא החזן, אבל השאלה היא האם הקהל יוצא ידי חובה או לא?
נעבור כעת לפסק של השו"ע או"ח סי' תקפ"ז:
סעיף א: התוקע בתוך הבור או בתוך המערה, אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו; והעומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו, יצאו, ואם קול הברה שמעו, לא יצאו; וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכיוצא בה, אם קול שופר שמע, יצא, ואם קול הברה שמע, לא יצא.
סעיף ג: השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב, ומקצתה בחיוב; או שאמר לתוקע כמתעסק: כוין להוציאני ידי חובתי, ותקע ומשך בה שיעור תקיעה, לא יצא; ויש אומרים שיצא אי איכא שיעור תקיעה בחיוב; הגה: וה"ה אם שמע מקצת התקיעה קול הברה, כגון שהיה התוקע בבור והוא עומד בחוץ ובאמצע התקיעה יצא לחוץ (טור).
השו"ע לא מחדש הרבה. הוא פוסק בפשטות כמו המשנה שראינו לעיל (במסכת ר"ה). אבל נלמד עכשיו את החתם סופר על אותו סימן (תקפ"ז) ונראה את החידוש העצום שלו:
במג"א סק"ד וכ"כ הב"ח נ"ב והט"ז ססק"ג פליג וכן הסברא דהאוויר עושה צלול לאוויר הסמוך והסמוך לסמוך וטרם שיגיע הצלול לתוך האוזן כבר נתבלבל בהברת המרתף ולא נתיקשו א"כ כשתוקע ועולה מ"ט יי"ח י"ל אפי' א"א לצמצם מ"מ כיון שהוציא השופר תחילה טרם שיגיע הצלול לבור כבר יצאו אזניו שהרי הוא תוקע ועולה וק"ל:
{ב"מגן אברהם" סעיף קטן ד', וכן כתב ה"בית חדש" [בסעיף] נ"ב וה"טורי זהב" סוף סעיף קטן ג' חולק, וכן הסברא שהאוויר עושה צליל לאוויר הסמוך והסמוך לסמוך, וטרם שיגיע הצליל לתוך האוזן כבר נתבלבל בהברת המרתף ולא נתיקשו. אם כן, כשתוקע ועולה מאי טעמא (=מה הטעם) יוצא ידי חובה? יש לומר אפילו אם אפשר לצמצם, מכל מקום כיון שהוציא השופר תחילה טרם שיגיע הצליל לבור, כבר יצאו אזניו, שהרי הוא תוקע ועולה, וקל להבין}
החתם סופר מסביר שהסיבה שאי אפשר לצאת ידי חובה בתקיעה בתוך הבור היא כיון שבבור הקולות קופצים ונהדפים מקיר לקיר, מה שמבלבל את הקול המקורי, וגורם לכך שלא שומעים את הקול בבירור.
אבל בקריאת המגילה זה בכלל לא מבלבל, אלא בדיוק להיפך - שומעים יותר טוב וברור! אז משמע מכאן שאפשר לצאת ידי חובת קריאת מגילה באמצעות רמקולים.
נעבור כעת לפוסקים בני זמננו, ונתחיל עם שו"ת משנה הלכות: והנה כמה אשר ידעתי מענין הטעלעפאן וראדיא [=טלפון ורדיו] הוא שבשעה שהאדם מוציא הדיבור מפיו להמכונה הנ"ל החשמל שעליו בא הדיבור מיד מקבלו ומוליכו לצד השני שמדברין שם, וכן הדבר גם בראדיא שהקול יוצא לאויר והחשמל במכונה תופס אותו הקול ומביאו למקום שהוא רוצה, כן הסביר לי בעל מלאכה ואומן (עלעקטריקאל ענזשעניר [=מהנדס חשמל\אלקטרוניקה]) אלא שראיתי בקצת אחרונים דהקול שלו כשנכנס למכונת השמיעה המכשירם האלו תנועות הממברנא. ולכאורה יש נ"מ [=נפקא מינא= יוצא ממנו, כלומר הבדל] דלדעת האחרונים ודאי לאו קול הדר הוא שהרי נתהפך ודומה ממש לתקליט (רעקארד) של גרומופון שאינו יוצא בו לכ"ע [=לכולי עלמא= לכל העולם, כלומר לכל הדיעות], אבל ללשון ראשון לכאורה הקול קול יעקב הוא.
לפי המשנה הלכות, אפשר להגיד שמי ששומע את החזן שקורא את המגילה באמצעות רמקולים יכול לצאת ידי חובה בגלל שהרמקולים נחשבים כ"המשך" קולו של החזן, אבל מצד שני אפשר גם להגיד שהרמקולים נחשבים כ"מקליט", ואם כך אז זה כבר לא קולו של החזן, אלא זה נהפך לקול חדש - של הרמקולים. ולפי זה, הוא לא יכול לצאת ידי חובה.
אבל מה שפשיטא ליה לכתר"ה [=לכבוד תורתו הקדושה] שאין יוצאין בשמיעה ע"י מיקראפאן [=מיקרופון] מטעם שהוא כמו ששומע מאינו בר חיובא לפ"מ [=לפי מה] דאומרים המומחים בטיבו של מיקראפאן שלא מוציא ממש הקול של האדם המדבר אלא הד הברה בעלמא, ולא דק [=דיקדק] כתר"ה בלשונו דאין שייך זה לקול הברה שבמתני' [=שבמשנה] דר"ה דף כ"ז שהרי הכא [=כאן] נשמע קול חזק ובריא אך כוונת כתר"ה היא שאומרים שנשמע קול אחר שנברא מקולו ולכן שייך דמיונו לנשמע מלאו בר חיובא [=מלא בר חיוב] דקול הברה לא שייך ללאו בר חיובא, הנה לדידי מספקא טובא [=לי ספק רב] אף אם נימא [=נאמר] שהאמת כאמירת המומחים שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנעשה מקולו, מטעם שכיון שעכ"פ [=שעל כל פנים] רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל זה שנשמע עושה קולו ממש. ומנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא שאולי הוא ג"כ [=גם כן] באופן זה שנברא איזה דבר באויר ומגיע לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ"מ [=ומכל מקום] נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר. וגם לא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר. ומטעם זה אפשר שאין למחות ביד אלו שרוצים לקרא המגילה ע"י המיקראפאן מצד ההלכה. וקלקול למצות אחרות שהוא לשופר וקריאת התורה בשבת וי"ט אי אפשר לבא מזה דהא אסור לדבר במיקראפאן בשבת ויום טוב ובמצות דבור שבחול אם ג"כ יקראו במיקראפאן הא [=הרי] אם אין למחות במגילה כ"ש [=כל שכן] באלו. אך מ"מ כיון שלא ברור להיתר והוא ענין חדש, בכלל יש למחות כדי למונעם מלרדוף אחרי חדשות אחרות שלהוטים בזה במדינות אלו כמו שכותב כתר"ה.
מצד אחד, הרב משה פיינשטיין אומר שאי אפשר לצאת ידי חובת קריאת מגילה ע"י מיקרופון בגלל שזה כמו לשמוע את המגילה מפי מישהו שלא בר חיוב, מכיוון שהמדענים אומרים שזה לא קולו של מי שמדבר.
אבל מצד שני, הוא מסביר שיש גם מקום להגיד שבגלל שבדיוק בזמן שהוא מדבר, שומעים אותו, אז אפשר להגיד שזה קולו ממש!
אולם בסיכום דבריו, הוא כותב שיש מקום להקל בדבר, אך לא טוב לעשות כן, ולפי שיטתו, מי שמקל בדבר הזה, עושה "קלקול למצוות אחרות".
נראה עכשיו את דברי הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך בקובץ מאמרים בענייני חשמל בשבת:
לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי"ז [=לפי זה] דמה שאמרו בגמ' אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם משא"כ [=מה שאין כן] בטלפון ורם קול, ולענ"ד [=ולעניות דעתי] הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו.
קודם כל, הרב מביא את הסברה של החזון איש, שמסביר את ההגדרה של קול הברה כמו החתם סופר (כמובא לעיל), ולפי הסבר הזה אפשר לצאת ידי חובה ע"י רמקולים. אולם הרב אויערבך כותב שהוא לא מבין את הפסק של החזו"א, ואומר שאי אפשר לצאת ע"י רמקולים.
הילקוט יוסף בדיני קריאת מגילה מביא:
י. השומע מקרא מגילה ברדיו אינו יוצא ידי חובתו, אפילו כששומע ע"י שידור חי. והשומע ברכות המגילה ברדיו בשידור חי, עונה אמן. וכן השומע הברכות דרך הטלפון עונה אמן. אבל אינו יוצא י"ח, שאין האדם שומע אלא תנודות ממברנא שנוצרו ע"י המדבר למכשירים אלו, והתנודות מועברות באמצעות זרם חשמלי.
יא. כשאולם בית הכנסת רחב מאד, ובו קהל גדול לשמוע המגילה, יכולים להשמיע מקרא מגילה ע"י רם-קול, אם גם כשינטל הרם-קול יוכלו לשמוע מהש"צ, אבל אם בלעדי הרם-קול לא יוכלו הכל לשמוע את הקריאה, אין להשמיע קריאת המגילה ע"י רם-קול.
הרב עובדיה יוסף שליט"א כותב שמי ששומע את המגילה באמצעות רמקולים, לא יוצא ידי חובה, אבל מותר לענות אמן בסוף הברכות (כמו לעיל בביהכנ"ס באלכסנדריא). אך למרות שמותר לענות אמן, אינו יוצא י"ח הברכות (כמו ברכת התורה, ברכות השחר, וכד').
שו"ת ירושת הפליטה בסימן י' (בעניין "טעלעפאן לכל דבר שבקדושה") כותב:
דאף אם נאמר שמתאחר הקול קצת והוי דטעלעפאן [=טלפון] מסייע וגרמא לצאת מ"מ שפיר יוצאין, דמצ"ע [=דמצות עשה] אפי' של תורה יוצאין ע"י גרמא ג"כ [=גם כאן]. ומכ"ש שמצ"ע [=ומה שכתב שמצות עשה] דרבנן כגון מגילה שודאי יוצאין אפילו ע"י גרמא וראי' עצומה ונכונה שמצוה דרבנן בודאי יוצאין אפילו ע"י גרמא הוא, ממה דהקשו גדולי האחרוני' ז"ל בענין הדלקת נר חנוכה בערב שבת, איך אפשר לצאת, הא הנמוק"י בפ"ב דב"ק בסוגי' [=הרי ה"נימוקי יוסף" בפרק ב' של בבא קמא בסוגיה) דאשו משום חציו הקשה האיך מותר להדליק נר של שבת בע"ש הא הוי [=הרי זה] כאלו הבעירו בידו בשבת למ"ד [=למאן דאמר= למי שסובר] אשו משום חציו, ותי' דאף להך מ"ד אמרי' [=ותירץ שאף לאותם הסוברים כך אומרים] שבשעה שיצא החץ נעשה הכל, וכן הדין לענין שבת אמרינן דהוי כאלו אגמרי' [=גמרו] הידים בע"ש ומש"ה שרי ייע"ש [=ומשום הכי (=ומשום כך) מותר יעויין שם] והקשו האחרונים דלפי"ז בנ"ח [=לפי זה בנר חנוכה] דמצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק א"כ [=אם כן] האיך מדליקין בע"ש [=בערב שבת]. דהכא א"א [=שכאן אי אפשר] לומר דהוי כאלו נדלק כולו מע"ש דא"כ לא קיים מצות נ"ח למ"ד [=נר חנוכה למי שסובר] כבתה זקוק לה, יעוין בדבריהם ז"ל מזה, אולם אם נאמר דע"י גרמא יוצא המצוה שפיר מיושב קושי' הנ"ל שהרי גוף ד' הנמוק"י [=דברי ה"נימוקי יוסף"] צריכין ביאור הא [=הרי] נראה לעינים גם בשבת שהנרות דולקות ואיך אפשר לומר בדבריו דכמאן דאגמרי מע"ש [=שכמו שגמר מערב שבת] הכל, ובע"כ [=ובעל כורחו] לומר בזה ההסבר דכוונתו דמה שדולק בשבת אינו מעשה חדש, דעיקר הוא מהדלקה של ע"ש. ובשבת הוי רק כח כוחו, ולא הוי אלא גרמא, וגרמא בשבת שרי, כדדרשינן לא תעשה עשוי' הוא דאסור הא גרמא שרי עיי' שבת ד' ק"כ [=עיין שבת דף ק"כ], וא"כ לענין מצות נ"ח [=נר חנוכה] נמי אמרינן הכא [=גם נומר כאן] דהעיקר הוא מה שהדליק בע"ש, ואח"כ הוא רק כח כוחו הבא בגרמתו, וע"י גרמא שפיר [=בצורה טובה] יוצאין ידי מצוה, ובאמת נרות של שבת נמי מצוה, עיין שבת ד' כ"ד ודו"ק [=ודייק וקל], וכן העיר בזה גם הצל"ח החדש בד"ה ובסגנון זה כו' יעיי"ש [=יעויין שם], וכיון שכן אין שום ספק בעולם דשפיר יכולין לצאת מצות מגילה ע"י טעלעפאן ואפילו שלא מדוחק, דהך דינא דש"ע בסי' נ"ה ג"כ אינו מזיק, וכן פסק בזה כ"ק מו"ר זיע"א במנח"א [=כבוד קדושת מורי ורבי זכותו יגן עלינו ב"מנחת אברהם"] שם בסוף התשובה, וז"ל ולענין מגילה נשאלתי אם יוצא השומע מהקורא בטעלעפאן ומכל הצדדים שחתר השואל לא מצאתי לאסור כו' עכ"ל יעיי"ש [=עד כאן לשונו יעויין שם].
אנחנו יכולים לראות שאפשר לצאת ידי חובת מצוות עשה דאורייתא ע"י גרמא (לדוגמא: אישה המדליקה נרות שבת בערב שבת, מקיימת את המצווה רק בשבת אך בגלל שאסור להדליק את הנרות בשבת, היא מקיימת את המצווה ע"י גרימת ההדלקה, בהדלקת הנרות לפני שבת). לכן, קל וחומר שאפשר לצאת ידי חובה של מצוות דרבנן ע"י גרמא (כגון נרות חנוכה בערב שבת).
וגם לענייננו, אפשר לצאת ידי חובת קריאת מגילה ע"י רמקולים (מקביל לטלפון במקור), גם אם זה לא בשעת הדחק.
נסיים עם הפסקי תשובות בסי' תרפ"ט בעניין קריאת מגילה:
קול הנשמע ע"י הרמקול והטלפון וכיו"ב [=וכיוצא בזה] אינו קול האדם כלל, אלא קול המכשיר שקולט את קול האדם ומהפכו לגלים חשמליים המרעידים ושוב נוצר קול חדש קול חשמלי מתכתי, והרי זה כשומע קריאת המגילה מהקלטה בטייפ (קלטת) שודאי אין זה בכלל "שומע מפי שהוא חייב בקריאתה". ולפי"ז אלו השומעים רק ע"י מכשיר שמיעה לא יצאו ידי חובתן בשמיעת המגילה אלא יצטרכו לקרוא בעצמם את המגילה.
ויש מהפוסקים שדנו להקל בזה שהרי אף בלא מכשיר הרמקול והטלפון, אין קול האדם מגיע לאוזן השומע רק ע"י גלי אויר ואחרי שיהוי מה, ואעפ"כ לכו"ע נחשב לקול האדם ממש, א"כ גם ע"י רמקול וטלפון שפעולתם לקלוט את גלי אויר אלו ולהגבירם באופן שיגיע למרחוק הרי זה כקול הברה המעורב עם קול האדם ממש שאפשר לצאת ידי חובה, ומ"מ אף הסוברים כן לא התירו אלא בשעת הדחק, ויש שכתבו שאף אם נסבור כסברת המקילים הנ"ל מכל מקום יש להימנע מכך ואין להשמיע המגילה ע"י רמקול אף לא לצורך נשים, וכן נתפשט המנהג לאסור.
הפסקי תשובות פוסק שזה לא קולו של האדם, אלא קולו של המכשיר שמקליט את האדם שמדבר, לכן אי אפשר לצאת ידי חובת קריאת מגילה באמצעות רמקולים. אבל הוא מביא גם פוסקים שאומרים שזה באמת קולו של האדם, ואפשר לדעתם לצאת ידי חובה ברמקולים, אך הוא מגביל את פסיקתם לשעת הדחק בלבד.
לסיכום: רוב הפוסקים חושבים שמי ששומע את המגילה באמצעות רמקולים, טלפון, רדיו (בשידור חי), או הקלטה אינו יוצא ידי חובת קריאת מגילה, אולם יש כמה מהפוסקים שמתירים לשמוע ע"י רמקולים אם אפשר לשמוע את החזן גם בלי רמקולים. בנוסף, יש כאלה שמתירים בשעת הדחק. כדעת יחיד ניצב בעל "ירושת הפליטה", שחושב שבכל מקרה מותר לשמוע ולצאת ידי חובה ברמקולים, אפילו שלא בשעת הדחק, אבל ההלכה לא נפסקה כמוהו.
