גליון 7 - דבר המערכת

אמירה פשוטה היא אמירה ברורה, שאינה משתמעת לשני פנים; זו לפחות ההבנה הפשוטה. ברורה השאיפה לדיבור חד-ערכי, שלא יישמע אחרת לכל אוזן שומעת. עם זאת, הדובר אינו מסוגל לקבוע לשומע את ההבנה שתצמח בתוך השומע; היכולת להוציא מן ההקשר (בכוונה או בתמימות) קיימת תמיד, גם אם לעיתים פחות שכיחה או נוחה. קיים פער מובנה בין הדובר לבין השומע, הנובע מהבדלים במבנה הנפש, הרקע החברתי, החינוך וכיוצא באלה. מילה תמימה עלולה להישמע כקללה או כרמיזה שאינה ראויה, וכל זאת מבלי שהדובר מודע לאפשרות שכזו. מנגד, גם השומע אינו יכול לדעת בוודאות מהי כוונת הדובר.

פשטות היא אחת, היא אינה מורכבת ממספר גורמים. המציאות אינה פשוטה. ההבנה שלנו תלויה בגורמים רבים; היא אומנם אחת, אך היא נובעת ממרכיבים שונים. למשל, היום החולף והרגשות שהציף, משפיעים במידה ניכרת על ההתנהגות בהמשך היום. איננו כבולים אל התחושות, אך כדי שהן לא ישפיעו על המציאות המעשית, עלינו לבחור ולרצות בהתנהגות אחרת; בכל מקרה, ההתרחשויות משפיעות עלינו, גם אם לא נאפשר להן ביטוי חיצוני.

טעם הוא אחד. רגש הוא אחד. ה' אחד. התפיסה האנושית מפרידה בין הגורמים המהווים את האחדות. הניסיון לזהות את התיבול שיצר את הטעם; את הסיבות שבגללן נוצר רגש לא מוסבר, מפשיט את המציאות ומחלק אותה למרכיבים שונים ונפרדים. בפועל המרכיבים אינם נפרדים, הם מזוגים בצורה שיצרה מציאות חדשה. למשל, שילוב של כעס וחוסר הצלחה נקרא פעמים רבות תסכול.

המציאות אינה טהורה, אלא בלולה - ואחדותית. שילוב של שני צבעים אינו יוצר סתם ערבוביה של שני צבעים, אלא צבע שלישי. כך, גם שמחה בהצלחה פרטית ושמחה בהצלחת האחר, אינה זהה לשמחה החובשת את שני הכתרים. היכולת לאפיין את מצב הרוח, או את ההרגשה הנוכחית, נובעת מהפשטה, מהכללה. זוהי התעלמות מן הייחודיות העדינה הקיימת בכל רגע ומרקם. מינון שונה של כל צבע יוצר צבע חדש; התגית 'ירוק' מכילה אין ספור גוונים, השונים מהותית זה מזה. התפילה של עכשיו אינה התפילה של עוד דקה.

אין מציאות של חסד טהור ובודד, אין הוד מובחן לחלוטין או נצח בלעדי. כל מעשה מכיל בתוכו מספר מרכיבים, וכדי לעמוד על כך, די להבחין בהשפעת האומר והשומע, הנותן והמקבל. ספירת העומר מתייגת כל יום בעזרת שתי ספירות. גם ספירות אלו הינן הפשטה של הקב"ה המתגלה לעולם בצורה פשוטה ואחדותית. אחת דבר -להים, שתים זו שמעתי (תהלים סב, יב); התורה אחת היא, אך 70 פנים שונות מקבלות אותה בדרכיהן האישיות. ההפרדה והמורכבות נובעות מאופן התפיסה האנושי, ואינו דבר ממשי - העולם כולו, על הפכיו וגווניו, הינו גילוי פשוט של -ל אחד, אותו התודעה מפרידה ומחלקת.

הספירה המפורטת והמחלקת מתכנסת לאחדות אחת, אל שער החמישים שאינו אסור בגבולות ההכרה הפשוטה; אל מתן התורה האחדותית, 'אנכי - נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית' [אני נפשי כתבתי, הבאתי] (שבת קה, א). הקב"ה כתב ונתן בשלמות, האם אנו מקבלים?

גליון 6 - דבר המערכת

עצמאות היא יכולת ביטוי העצמיות. היא דורשת עוצמה. בלי הבחירה בבחירה החופשית, העצמאות אינה אפשרית. האדם נתון בעריסה, עטוף מכל עבריו במציאות המכילה אותו בתוכה; הופכת אותו לעצם מעצמיה, אובייקט אחד מיני רבים. לא משנה לאן ינוע האדם, הוא לא יימלט מן המרחב בו הוא נתון, המציאות תמיד תהיה שם, נמצאת.

האדם אינו חי בריק, כל תנודה שלו, מולידה תנועה החולפת בסביבה בה הוא נתון. כל אחד משפיע ומחולל, ומנגד מושפע ומקבל. כשם שהאדם מעצב את המציאות סביבו, היא מעצבת אותו ואת אופני סיבובו. ניתן לשאול האם עיצוב זה מעציב, אך זהו שאלה מיותרת. אפשר להיות עצובים כי איננו רואים אינפרה אדום, אפשר גם לְבכות את הכנפיים שאינן. אך אפשר גם להסתכל על מה שיש ולהתמודד בעזרתו, לשמוח בו. ישנן שאלות שאינן מעניינות מפני שאינן רלוונטיות. האדם נתון במציאות, וזהו נתון. הוא חייב לשאול כיצד הוא מקדם ומשפר אותה, אך אינו יכול להתעלם מקיומה.

עם המציאות יש להשלים, לקבל אותה כהווייתה, כדי שתפתח האפשרות להשלים את חסרונה. לפני שנכיר במה שמונח לפנינו, ואנו מונחים בו, לא נוכל להתחיל ולתמרן את עצמנו ואותו. האדם אינו בועה, והמציאות אינה חלום הנתון אך ורק לגחמותיו האישיות.

עצמאות אינה תלויה בגבולות; למעשה, גם היא נתונה בתוכם, ומשתתפת במשחק המציאות, אך היא איננה נתונה למרותם. מתוך מכלול ה'עצמי', המורכב ומושפע מסביבתו, ישנו מרכיב שאי אפשר לשחק בו; הוא תמיד יכול לקבל את ההכרעה בעצמו - זוהי הבחירה החופשית והעצמאית.

אדם הזורם עם סביבתו ואינו משלח בה זרמים משלו, משול הוא כאבן - משול ולא מושל. אדם שאינו מוצא את ביטויו האישי, השונה מהמסרים שהסביבה משדרת כלפיו, אינו נמצא. אין צורך בבעיטה או במאיסה ברקע בו הוא נתון, רק בהוספת הנופך האישי, שלרוב אינו סותר את הקיים. לעיתים צריך להשיל כבלים מסוימים, העוטפים אותנו בחיבה, אך יש לזכור כי גם אם את הנעשה אפשר להשיב, התשובה מותירה צלקות.

שינוי בריא מתרחש בהדרגתיות, ואינו קורע את מרקם האישיות והמציאות. שבירה איננה דבר חיובי, והתפרצות בלתי נשלטת - אינה נשלטת אף בידי האדם. המתח בין שאיפה לשפר, לתקן או לשנות, נמתח בין הרצון לבין המציאות - לה גמישות מוגבלת. זהו הפער בין הרצון למציאות, הזמן הוא התהום והגשר הצר, המסמל את הגמישות ויכולת קליטת השינוי.

קריעת ים סוף הייתה. עם נולד מבין המשברים. הייתה זו קריעה אלימה ומהדהדת, ולעומתה הגאולה האחרונה מאופיינת באיטיות, שגם היא כואבת בדרכה זרועת החרולים. כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן;  כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה', וּמְאַסִּפְכֶם -ֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (ישעיה נב, יב).

גליון 4 - דבר המערכת

עם ישראל מתחפשׂ; רוצה בחיבור הפנימי ביותר. ביומיים במהלך השנה קרואים היהודים להפעיל את החיפושׂ על עצמם - להביט פנימה אל תוכם; הרפלקסיה תופעל וההכרה תכיר את עצמה. באחד ניצב האדם הטהור, המופשט למשפט, האני ניצב לפני -לוהיו; בשני האדם יושב בתוך עמו, מחפשׂ את עצמו ואת חבריו - מתחפשׂ. פורים כ-פורים; כ' הדמיון מקשרת ומפרידה, מבחינה בין השותפים השונים וההפוכים למראה - האחד חיצוני המנכיח פנימיות, והשני פנימיות שאמורה לקרום חיצוניות בטהרה.

מגיל הילדות רבים מאיתנו מתחפשֹים בפורים, מראים את התוך דרך הלבוש החיצוני; באמצעות הגילוי כי החוץ נחשף כתחפושׂת, הפנימיות מתפרצת. כאשר מתברר שקר החיפושׂ החיצוני, מתגלה כי החופשׁ מצוי בידנו, אם נרצה. האפשרות לבחור כיצד להיראות ולהתגלות פותחת צוהר זמני פנימה, ביום זה החברה הסגורה נפתחת לרווחה - לברכה.

ב"ה זכינו לאתחלתא דגאולה, אך מחפשׂים אנו בתוכנו את הדרך לגאולה השלמה, הגאולה הפנימית כרוכה בחיפושׂ הטוב בתוכנו ובשחרורו; בהשלת התחפושׂת המכסה על החופשׁ. עם ישראל מתחפשׂ, כי זו דרישה שלו מעצמו ולא מאף אחד אחר. אי הנוחות עם המצב הנוכחי, שאינו משקף נכוחה את הפנימיות מוביל להתחפשׂות. אנו מתחפשׂים כדי לשבור את החוקיות החברתית הכובלת, להוכיח כי אצל כולנו מסתתר אותו החופשׁ; החופשׁ חופשׂ. התחפושׂת השונה מגלה את החיפושׂ הדומה והחופשׁי-ייחודי הקיים בכל אדם; שוברת את היכולת לשפוט על פי המלבוש, שלא תמיד נבחר מתוך חופשׁ.

החופשׁ שלנו אינו מסתפק בדרישת טוב לעצמו, הוא דורש טוב לעמו. עלינו להרחיב את החופשׁ הפנימי שמצאנו בעצמנו; לנסות ולשתף בתוכו גם את התחפושׂת של האחר, שעוד לא מצא את החופשׁ שלו. ההכרה בכך שמדובר בתחפושׂת, משחררת אל החופשׁ.

זהו סיפורה של מגילת אסתר - למרדכי ואסתר היו תחפושׂות נהדרות למראה. עם זאת, הם השכילו להבין ולהבחין בחופשׁ הפנימי הטמון בהם. חופשׁ זה היה האפשרות לחפשׂ את החופשׁ של שאר המתחפשׂים, האפשרות לחלוק את שמחת גילוי התחפושׂת עם העם כולו, ולשחרר מעולו של אותו רשע - לא מהתחפושׂת שהעטה עליהם אותו רשע, אלא מהכבילה הפנימית שהייתה. הלבוש נותר תחפושׂת, אך האדם היהודי כבר לא היה חפוס. ה\חופשׁ הוא מקום פנימי השואף להתגלות כלפי חוץ, אך מסוגל להתקיים גם תחת תחפושׂת.

אדר שמח וחופשׁי באמת!

גליון 3 - דבר המערכת

מפגשים מפרים, וכל סוג של נגיעה וחיכוך עשוי לתרום לבהירות וליצור. כאשר מתייחסים אליהן כראוי, גם התנגשויות מולידות טובה. כשגופים או רעיונות נצמדים ומתגוששים, חלקים מתנועעים, משתנים ולעיתים נפרדים מהגוף הראשוני; מתגלה כי מה שנחשב כעיקרי הוכח כטפל. המציאות המשתנה והדוקרת מאלצת את הרעיונות להתפתח, להתפשט בהתאם למרחבים הריקים שהתגלו והתחדשו. כל קפיאה מובילה לאובדן תוקף, לאי-רלוונטיות. כל עצם ודבר חייב להישאר מעודכן ומקושר להתרקמות החיים, אחרת הוא נקבר בתהומות הזיכרון; החוויה אובדת וההשפעה נגוזה.

פני השטח חייבות להימתח באופן תמידי, להתפרס ולהתפרש, אחרת נוצרים קמטים והליבה נעלמת בסבך. צריך לשמר את החיוניות שיש לגילוי המציאותי של תורת החיים, את הדיבור והקשר שיש לה אל לב המציאות והנמצאים. מה שהיה טוב לפני שנים, הצבע שזרח ונגה – עשוי לאבד את חִנו וחיוניותו, בהיעדר תשומת לב מצידנו. מענה קיומי ניתן בזמנו, דור אחר דור, אך הטרדות שהיו התפתחו מאז; העולם מתקדם וגם היהדות חייבת להישאר מתואמת, קשורה ונהירה.

כל שונה הוא מנוכר מטבעו, וכל זר – מוזר ומאיים. מושג השקוע בעבר הופך לטרנסנדנטי, ואינו מעורר זיקה ויחס, וכך –לוהים הופך לזר ואחֵר לאדם; נותרת רק מסכה פלקטית. ההיקף והנגיעה של חלק ממושגי הדת אל החיים וזרימתם הצטמצם, ואיתם התערפלה והתנדפה גם הרלוונטיות שלהם. המושגים עצמם לא השתנו והתרוקנו – המציאות כן. כל קיפאון והתקבעות מאבד את עצמו לדעת; חום החיים אינו מאפשר את קיומם של עצמים זרים ונוכריים; הדרישה 'אלוהי מסכה לא תעשה לך' (שמות לד, יז) טבועה בבריאה וזורמת בעורקיה, והאדם אינו יכול להשלים עם הריקנות לאורך זמן.

תורת חיים ניתנה לנו; חוקה שחיים מצויים בה, אם נשכיל להנפיקם ולגלותם. עם הנצח לא מפחד, ויש לו כבר דרך; אך דרך יש להוסיף ולסלול. הלפיד עובר הלאה, והיד המושטת לקבלו שולטת על עוצמת האש ובהירותה; אש יש לטפח ולהזין, ולא להזניח.

החיים מכריחים והמציאות דוחקת וממלאת כל חלל פנוי; כאשר נוצר וואקום הוא מתמלא במצוי, גם אם אינו רצוי. כך או כך, התרבות המצויה הופכת לבת-בית, ולכן אלטרנטיבה היא דבר נצרך בהכרח. אילו לא תתפתח תפיסה ונגיעה עדכנית, ייתפסו וישלטו רעיונות אחרים, זרים.

יש מאין אי אפשר ליצור, ולכן צריך לפעול עם מה שיש ושהיה; גם אם לכאורה העבר התעפש, הוא עצמו מסוגל להתחדש. למזלנו, רעיונות חיצוניים יוותרו לעולם נוכריים; סופו של שתל להידחות. יש לקבץ את הנדחים שנדחו ואבדו באשמת האדם במשך הזמנים, ולהפיח בהם את רוח התקופה.

השחרור של ההגות העצורה הופך אותה לאצורה ונוכחת, במקום מעמסה וטורח מתגלה מטען חיובי וקורן; העושר יתגלה גם כאושר. לשם שכלול הרעיונות, יש להפשיטם מן העור התפל והטפל ולפשט אותם בחזרה להווה, להגשים אותם. מחזור ההגשמה וההפשטה מוסיף ומתהלך, והחיים נעים בתוכו. מתוך המכורה תצא עטרה, ומעתיק שנעתק יצא מתוק ומחוזק. ההתנגשויות המערערות – מעוררות, ונשיכות התקופות מכריחות להופיע אורות.

גליון 2 - דבר המערכת

דרישת הטוב אינה על חשבון או על פני; דרישה זו פונה פנימה, ואינה מביטה החוצה. עלינו למצוא את אשר שוכן בנו וזורם בעמקי נשמתנו. בקשתנו בכך שנהיה הטובים ביותר; בין אלו שאינם פוסחים על שני הסעיפים; בין אלו שמצליחים לזכות בזה וגם בזה, באה אלינו בתביעה. נדרשים אנו להיות בבחינת תלמידי החכמים המביאים את השלום והשלמות, המקשרים בין הרוח והגשם.

החלום שאותו אנו מבקשים להפוך למציאות הוא להוות את הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה; האדם שממלא את החלל ונותר אדם, בין הסופי לאינסופי, בקודש ובכוחות הנכונים לו ומביא את הגאולה וחוסך את הבטלה והשעמום המביא לידי חטא.

בפעולת האדם, לימודו ועשיתו, ההשפעה פונה גם פנימה, ולא רק החוצה. עם זאת, כאשר הוא דורש מעצמו להגיע לשלמות אין הוא מציב את האחר מולו. תר הוא לענות מדוע הוא אינו מגיע אל מילוי האני הפרטי שלו, ולא מדוע הוא לא מגיע אל האני הפרטי האחר. כמובן הפרטי הנובע מהכלל ולא כזה המנותק.

כשנציב בפנינו את המטרות אשר ביכלותנו להגיע אליהן מתוך מאמץ, ונחתור אליהן ללא לאות - נעלה ונצליח. בתוך כך נמלא יותר ויותר את הראות והמחשבה תתווסף ותגדל, נעלה בסולם בהדרגה ללא קפיצה - מתוך החישול האנושי המרומם את ההוויה כולה.

אט אט נתרומם בדאייה ובמעוף אל על - לא שנשכח להביט גם מטה. נהיה הטובים ביותר לא ביחס אל האחר אלא ביחס אל עצמנו.

נחנך את עצמנו על פי כוחותינו - ככל דור אשר מרחיב את יכולותיו ומאדירן, כן גם אנו נדרשים לעשות בדורנו ולצאת לאור, ולהתפתח בהתאם לכישורנו.

אנו נדרשים להיות הטובים ביותר כדי שאנו נממש את עצמינו מתוך כוחות שנמצאים בקרבנו, וזו הקריאה שאיתה אנו יוצאים ביצירת עלון זה. איננו אנוכיים ואין זה נמצא בטבעיותנו. הקריאה המהדהדת ועולה ליצור בעולם שורה בלימודנו ותפילותינו. מתוכה הפנימיות תאיר החוצה ותוסיף אורה, לא כזו המהווה הבלחת אור וגחלת בודדה, אלא כזו המצטרפת למדורה שלמה.

גליון 5 - דבר המערכת

עמוק עמוק בפנים, לכולנו חרותה שריטה בלב.

יש הקוראים לה מצפון; רואים אותה כקול קטן ומציק, הדוחף את אפו המחודד בעניינים לא לו. הוא נוקף בתוך קודקוד האדם ומונע ממנו את תאוותו. הוא מגביל, מצמצם את האדם בתוך מסגרתו הצרה, מיישר אותו לצפון, ללא אפשרות לנטות לצידי הדרך.

הקוראים לה כך רואים עצמם כמוגבלים.

יש הקוראים לה מוסר; רואים אותה כספר המלצות, המקיף תחומי חיים מסויימים. הם דנים בו בועדות, מכנסים פגישות לדון בגורלו. מנסים להגדירו, להגבילו, למנוע ממנו להכנס להיכן שאינו רצוי. נמנעים מלהתמודד מולו, דוחפים אותו למדף ומקווים שישכח ויעלה אבק.

הקוראים לה כך רואים עצמם כשקרנים.

יש הקוראים לה נשמה; רואים אותה כמקור חייהם, כסיבה לקיומם. היא מהווה את בסיס הוויתם ופסגת שאיפותיהם. היא כוללת וכלולה בכל תחומיהם, משחררת את עצמיותם ממגבלות החומר. היא מאפשרת להם לפרוש את כנפיהם ולעוף לרום שמי החירות.

הקוראים לה כך רואים עצמם כחופשיים.

כתב ה-לוהים חרות על לב כל אחד ואחת מבני האדם. חריתת אצבע ה-לוהים היא המאפשרת את החירות הנמצאת בלוחות ליבנו. מגבילה היא כדי לאזן; מאזנת כדי לאפשר יצירה. היא יוצרת תמונה מרהיבה שמסגרתה היא החיים, תמונה בה כל משיכת מכחול וכל טיפת צבע מקורה באותה חירות החרותה בעמקי הוויתנו.

כתב זה מדבר אלינו בכל רגע ורגע, לוחש לנו את סוד ההוויה; מלמד אותנו דברים חדשים, קורא להמשכת מלאכת הציור עם התובנות החדשות. צועק להמשיך למשוך את הסובבים בצבעים העזים המתערבלים בתוכנו, להוסיף את משיכת המכחול היחודית שלנו לשלל גווני קשת הברית.

בחג החירות הקרב ובא, מי יתן ונשכיל להאזין לחירות החרותה בתוכנו ולציירה באופן מודע על לוח ליבנו, בצבענו אנו.

גליון 1 - דבר המערכת

מערכת "דרישת טוב" יסדה את העלון מסיבה אחת פשוטה - אמונה ביכולתם של בני ובנות הציבור הדתי-לאומי ליצור, וברמה. אמונה, שאם רק נקבל את ההזדמנות, נוכיח שאנו יכולים להיות הטובים ביותר. העלון "דרישת טוב" הוא במה, לא סרט. אנו השחקנים, לא הצופים. אנו נדרשים להפיק את הטוב ביותר שיש לנו להציע - את החידוש שחידשנו עם החברותא בסדר ערב, את התובנה שעלתה בשחנ"ש, את המסקנה החדשה שהגיעה בעקבות השיעור, את השיר שחיברת בליל סגריר, את הסיפור שכתבת על החייל שסגר שבת. העלון יורכב מיצירותנו התורניות, ברמת תוכן גבוהה שאולי נופתע שמקורה בנו. אנחנו מאמינים ביכולתנו. ניתנה הבמה. ההפקה תלויה בנו.

כמה כללים בנוגע לתפאורה:

• העלון "דרישת טוב" הוא א-פוליטי - כל מאמר שמטרתו פוליטית לא יתפרסם. ניתן לכתוב מאמר ובו דיון הלכתי בסוגיית "שטחים תמורת שלום", אבל דיון בהקפאת הבנייה - תעלו בהיכל התרבות באריאל.
• לא צריך לכתוב כמו ש"י עגנון, אבל כן צריך לכתוב מאמרים\סיפורים\שירים שמביעים ומעוררים מחשבה.
• אין הגבלה על הכמות - לא משנה אם תכתבו פסקה או מאמר באורך 10 עמודים (רק שימו לב שהוא צריך להצדיק את פרסום כל עשרת העמודים!).
• תחשבו חיובי! תכתבו למה אתם צודקים, לא למה הם טועים...
• מי שמעוניינים לראות תגובות ישירות למאמר, יכולים לבקש שכתובת האימייל שלהם תפורסם בצמוד למאמר.

העלון מתוכנן להתפרסם אחת לכ-3 שבועות. תהנו!

-

ישנו מגוון רחב של צורות כתיבה, ועלון זה נועד לתת במה למרביתן, אם כי לא לכולן. שמו מפנה למרדכי היהודי, שהגיע למצב שבו עם ישראל כולו רצה בו. מרדכי מתואר כ'דורש טוב ודובר שלום', ומגמתנו בבמה הקרויה על שם גישתו, היא ללכת בדרכו ולהרבות; לא להמעיט.

כל יצירה משמעותית עומדת בזכות עצמה, ואינה זקוקה לאמצעים נוספים, מלבד עצם חשיפתה בציבור. 'ניכרים הם דברי אמת', וכל רעיון מדבר בזכות עצמו.

מתוך גישה זו, השואפת לבנות מבלי להרוס באופן ישיר, נפסלים בעקיפין סוגים מסוימים של מאמרים. מכתב שנכתב כתגובה לרעיון אחר, ובעצם 'מתלבש' עליו ומנסה לחשוף את מערומיו, אינו מועיל לעולם בצורה ישירה, שהרי לבוש לא מהווה תחליף לגוף הרעיון עצמו; קריעת הכסות אמנם מונעת מטעויות להמשיך ולהתקיים, אך אינה מייצבת עמידה עצמית.

כאן אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהקורא יודע לשפוט בעצמו, ומכיוון שכך, כאשר עולה דחף להגיב, יש לתעל אותו בצורה חיובית; כל אחד מוזמן להציג את הצד שלו, ואת הניתוח שמוחו מבצע במציאות, והקורא עצמו יכריע מי מן הצדדים חביב עליו ונכון בעיניו. כל כותב מספר את הסיפור שלו, מציג את קריאתו האישית את המציאות; כאשר ברקע מונחת אמונה שבחינה ראויה תזכה להכרה, ובפועל יעדיפו את דעתו. בדרך זו נוצר דיאלוג בין קטעים, ובו רעיונות מתכתבים ומתעמתים זה עם זה, אך אינם מתכתשים בגלוי. היעד הוא יצירת רעיונות שלמים ורצופים, ולא נגוסים ומצומצמים.

האמונה בעקרון שכאשר 'בכל דרכיך דעהו, הוא יישר אורחותיך', מולידה פתיחות, וקוראת לכל לב לפרוק את המטען החיובי שצבר; הגיגים שלא יכולים להופיע על במה אחרת, משום שאינם עונים על שום הגדרה, יוכלו למצוא פה עדנה. הקשר להוויות התורה הוא התנאי היחיד; בהיעדר קריטריונים חדים, אבן הבוחן היחידה שנותרת היא האיכות. קריאה בכל תחום עשויה להניב עומקים מפליאים הנוגעים לכלל, ומתחברים ישירות לחיי התורה; הפריזמה הצרה שבה חי כל אחד תחבור אל אחיותיה, ותוסיף מקטע משלה לשטיח השלום הססגוני, שדבר ה' עליו חופף.