עמוק עמוק בפנים, לכולנו חרותה שריטה בלב.
יש הקוראים לה מצפון; רואים אותה כקול קטן ומציק, הדוחף את אפו המחודד בעניינים לא לו. הוא נוקף בתוך קודקוד האדם ומונע ממנו את תאוותו. הוא מגביל, מצמצם את האדם בתוך מסגרתו הצרה, מיישר אותו לצפון, ללא אפשרות לנטות לצידי הדרך.
הקוראים לה כך רואים עצמם כמוגבלים.
יש הקוראים לה מוסר; רואים אותה כספר המלצות, המקיף תחומי חיים מסויימים. הם דנים בו בועדות, מכנסים פגישות לדון בגורלו. מנסים להגדירו, להגבילו, למנוע ממנו להכנס להיכן שאינו רצוי. נמנעים מלהתמודד מולו, דוחפים אותו למדף ומקווים שישכח ויעלה אבק.
הקוראים לה כך רואים עצמם כשקרנים.
יש הקוראים לה נשמה; רואים אותה כמקור חייהם, כסיבה לקיומם. היא מהווה את בסיס הוויתם ופסגת שאיפותיהם. היא כוללת וכלולה בכל תחומיהם, משחררת את עצמיותם ממגבלות החומר. היא מאפשרת להם לפרוש את כנפיהם ולעוף לרום שמי החירות.
הקוראים לה כך רואים עצמם כחופשיים.
כתב ה-לוהים חרות על לב כל אחד ואחת מבני האדם. חריתת אצבע ה-לוהים היא המאפשרת את החירות הנמצאת בלוחות ליבנו. מגבילה היא כדי לאזן; מאזנת כדי לאפשר יצירה. היא יוצרת תמונה מרהיבה שמסגרתה היא החיים, תמונה בה כל משיכת מכחול וכל טיפת צבע מקורה באותה חירות החרותה בעמקי הוויתנו.
כתב זה מדבר אלינו בכל רגע ורגע, לוחש לנו את סוד ההוויה; מלמד אותנו דברים חדשים, קורא להמשכת מלאכת הציור עם התובנות החדשות. צועק להמשיך למשוך את הסובבים בצבעים העזים המתערבלים בתוכנו, להוסיף את משיכת המכחול היחודית שלנו לשלל גווני קשת הברית.
בחג החירות הקרב ובא, מי יתן ונשכיל להאזין לחירות החרותה בתוכנו ולציירה באופן מודע על לוח ליבנו, בצבענו אנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה