מתחילה הנשמה את מסעה, עולה היא במעלות הקדושה, תרה היא את מקום מנוחתה. מתחלת היא במקום עמידת המלאכים, בשער תכלת השמיים ניצבת ומביטה בתימהונים. לקראתה מגיע מיכאל שר ישראל, מקבילה בסבר פנים. "לא כאן מקומך" אומר הוא לה, "ישראל קדושים עליונים, הם ההולכים בין העומדים האלה". אוחז הוא בידה, מובילה למעלה, אל שער ישראל. עומד הוא על המפתן, מסמן לה בידו. "המשיכי נא, אני איני כדאי לעבור מפתנים" אומר המלאך, שר ישראל כוללים.
עוברת הנשמה בשער ישראל, אל גן ה'. ובגן כל טוב, כל יופי וכל נעימות. ושם, סובבים בין עצי חיים, נשמות ישראל, הטובים והרעים. ובת קול מרחפת מעל כולם, מלחשת ועונה "ישראל חביבין, ישראל יקרים, כל העדה כולם קדושים, כל ישראל חלקם בחיים". ממתינה היא הנשמה, אולי זהו מקומה, אך חוסר מנוחה תוקפה. ממשיכה היא בדרכה, עוברת בשערים מדורגים, עד הגיעה אל שער אחרונים. עוברת היא בפתח, נכנסת לעולם החכמים. מוצאת היא שולחן ערוך, הליכותיו מעדנים, מפתו צחורה. וסביבו אגודים, בלמד מלמדים, חסידים ומתנגדים, מקובלים ופוסקים. רב קוק עטוף באורותיו הטהורים, רב סולוביצי'ק בעין סערת חידושים. החת"ם והכתב אוחזים בעט סופר, הסלונים מהלך בנתיבותים. הבעש"ט בתפילתו, הגר"א בלימודו, וכל העולם בוער במלחמתה של תורה. מתוך ההפיכה, מופיעים מורי ההוראה, ר' יוסף קארו מימינה, ור' משה איסרליש משמאלה, מובילים את הנשמה לשער ראשונה.
מהססת הנשמה, הלהכנס אני ראויה? אך קול מורה לה, שקט אך תקיף "הלאה נשמה, למעלה עלי, אל מקומך האמיתי".
עוברת את המפתן, ואך נכנסה, ניצבים הם על מקומם. "עד כאן רשותינו נתונה" אומרים מורי ההוראה,"מכאן והלאה בדד תמשיכנה".
ממשיכה היא הנשמה במעלה הקדושה, ובעולם הראשון סבה. עוברת היא בין ר"ן לרשב"א, בין מאירי לרשב"ם. חוזה היא ברמב"ן מעלה קושיא אחר קושיא, וברבינו תם שבתוספת מחדדה. רש"י עונה הוא בקצרה "כך הוא פשוט מדרשו של מקרא". רואה היא את הראב"ד, מגיה וזועק מרה "כיצד כך היא משנתה של תורה?". מסתכלת ברמב"ם, פוסק וכותב בידו החזקה. מגיעה היא עד לרב אלפס, הלן בעומקה של הלכה. קם הוא לעומתה, בוחנה בקפידה. "לא זהו מקומך, ולא כאן נחלתך. בואי ואובילך לגאונה של שמיא". הולכת הנשמה אחרי הרי"ף, עד לשער גאון האומה. מוליכה הוא במבטו, אך לעוברו אין ביכולתו.
כבר כמעט ומאמינה שרגילה היא הנשמה, לעליה גדולה, אך שוב הופתעה. נכנסת היא לעולם גאונה. רב האי, רב שרירא ורב יהודאי. ושם בפינה, רב סעדיה, הוגה באמונה ודעה. מתפעמת היא הנשמה מגודל המראה, מראשי מתיבתא דרתחי באורייתא. אך עדיין מרגשת היא, לא זה מקום מנוחתי.
עולה עוד עלמא, ועוברת את מפתן הבבא. אך עברה, והנה ניצבה על עומדה מגודל ההמולה. רפרם דורש, רב פפא מקשה, רב מנא מתרץ, רבי אסי מוכיח, רב דימי דוחה. אביי ורבא מתהווים, רב ושמואל מתנצחים, רבי יוחנן וריש לקיש מרעימים, ואת והב בסופה כולם מקיימים.
עודה ניצבת, ופתאום נדחפת, עצמיותה פנימה לא מסופקת. עוד כברת דרך לעבור, עוד דרגים גבוהים ומעלות לנבור. עולה היא עוד מעלה, לשער התנא.
נכנסת לעולם התנאים, הכותבים את הדברים הנצרכים לדורותים. פוגשת היא את רבי מאיר, את רבי יהושע בן חנניא. מביטה היא ברבי חנינא בן דוסא אוכל קב חרובין, ברבי עקיבא קושר כתרים לתגים. צופה בחוני מעגל, רואה את הלל ושמאי הנאהבים ונעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו. שומעת את האסיפה הגדולה, את הכנסת הראשונה. אך גם כאן לא מוצאת את מנוחתה.
עולה היא הנשמה, במעלות הקדושה, ומשם מגיעה לשער הנבואה והמלוכה. מתחילה היא בסקירתה, סקרנית לראות מי הוא בנמצא. מגלה היא את חגי זכריה ומלאכי, שומרי מפתן הנבואה. מניחים הם לה לעברה, "דרגתך עליונה, רשאית את להמשיכה להיכל הנבואה והמלוכה" אומרים הם לה. פוגשת היא את יחזקאל ודניאל, את ישעיה ויונה, את אליהו ואלישע. רואה היא את דוד ושלמה, על כסאות מלוכה, את שמואל ושאול עצים עצה, את עלי ושמשון, את יפתח וגדעון, ברק ודבורה. מגיעה היא ליהושע, משמש נאמנה, למרגלות משה רב כולה. עוצרה היא במהלכה, "ודאי עד כאן, אין עימי להמשיכה". עודנה במחשבתה שקועה, ויד אמונה בזרועה נוגעה. "לכי עימי, נשמתי כלה", אומר רועה האומה, "עוד לא הגעת למנוחה ונחלה". אדון הנבואה מובילה לדרך נסתרה לשער מפואר מכל שזכרה. "אובילך אל עולם האבות, אל אדני העם, תפארת גבורת החסד העליונה" אומר בעל הענווה. מעבירה את המפתן, כמעט ועובר איתה. עומד הוא בפתח, מצביע למעלות הטהרה- "עלי נא נשמה חביבה. הגיעי למקום נחלה".
עולה הנשמה, ופוגשת בשנים עשר שבטיא "ברוכה הבאה", פוצחים במקהלה, "המשיכי נא, עלי נא, אבותינו מצפים לה". עוברת היא בין אימהות קדושות, קורנות בזיו נרות, "מהרי נא", אומרות, "בעלינו חפצים בה". מגיעה היא לבסוף למקום מנוחת האבות, במכפלות מערות. אברהם מגיל, יצחק מרנן, יעקב מזמר, "ברוכה הבאה, ברוכה הבאה, בואי כלה, בואי כלה". שמחה הנשמה - הכאן מקום מנוחתה? שומעים הם את שאלתה אילמה, ועונים בשלילה. רק יצחק מהין ללוותה, יכול להראותה את מקום משכנה. מוליכה אל שערים מנופצים, מאחוריהם ימים סוערים. אך לפניהם בחומרה מביטים שומרים מזוינים, ופני יצחק אביהם מקבילים "אבינו קדושינו, הננו מצטערים, אך למקום זה רק שחוטים קרבים, עולות וזבחים. על מזבח אמנם עלית, אך את נפשך לא הקרבת". אז יענה יצחק אבינו את בניו "יודע אני, יקרי הצאצאים, אך לא לשמי באתי. נשמה הגיעתני". מרגישה היא הנשמה, שזהו מקומה. "הכניסוני נא", מתחננת בבכייה, "הביאוני אל הנחלה". מתבוננת בתחנונים בגיבורים, בלוחמים המגנים. מדיהם בצבע הזיתים, אותיות צה"ל רקומים. אליהם מצטרפים, מגניהם כוכבים, לוחמי מגננים מדורות רבים. "רשאית את להיכנס, הנך בגנזי מרומים". עוברת היא את המגנים, עומדת מול השערים המנופצים. "אילו שערים אילו? ואיזהו הים בו כה גברה הסער?" תמהה הנשמה. ובת קול מנהמת כיונה "שערי דמעה הם אלו השערים, מנופצים על ידי ים של דמעות עמך ישראלים". ומעל לים מרחפים נשמות קדושים עליונים, מוסרים נפשם על קדושת א-לוקים. נראים כמעשה לבנת ספירים, כעצם טוהר שמימיים. ומעל כולם ששה מיליונים, ובקול אדיר ונורא משמיעים "קדוש קדוש קדוש, ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו". לעומתם, בקול רעש גדול, מתנשאים לעומת שרופים, עונים המגנים ואומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו". ובת קול מרחפת על פני המים. "נחמו נחמו עמי", מלחשת, "עוד אראך ונבנית בירושלים".
יוחנן בורשטיין, שיעור ד', ישיבת כרם ביבנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה