ישנם שני סוגים עיקריים של גרים:
גרים לשם שמים וגרים שלא לשם שמים. גר לשם שמים הוא אדם שבזמן כלשהו נפגש עם עם
ישראל ותורתו ומבין לבד שתורה זו היא אמת. בעקבות כך הוא מחליט להצטרף לעם ישראל.
הוא הנקרא "גר לשם שמים".
לעומת זאת אדם שרוצה להצטרף לעם
ישראל מסיבות חיצוניות כגון: אדם שפוחד מעם ישראל (אח"כ ניתן דוגמא ספציפית),
ראה אישה ישראלית ורוצה להתחתן איתה ובשביל זה הוא צריך להתגייר, וגר שרוצה להצטרף
לעם ישראל כדי לעלות לגדולה (כנ"ל) זהו "גר שאינו לשם שמים".
השאלה בה נעסוק היא האם נקבל אדם
שרוצה להתגייר כדי לשאת אשה יהודית - הנתיר לו להצטרף לקהל עדת ישראל, או לא?
נתחיל במשנה במסכת גרים פרק א' הלכה
ז'[1]:
"כל המתגייר לשום אשה, לשום
אהבה, לשום יראה, אינו גר. וכן היו רבי יהודה ורבי נחמיה אומרים כל אותם שנתגיירו
בימי מרדכי ואסתר אינם גרים וכל שאינו מתגייר לשם שמים אינו גר".
המשנה מדברת על אדם שמתגייר מכל מיני
סיבות שאינם לשם שמים. היא מסכמת במילים "וכל שאינו מתגייר לשם שמים אינו
גר". מכאן לכאורה שכל אדם שאינו מתגייר לשם שמים, אינו גר.
מכאן נעבור לגמרא[2].
המשנה בתחילת הגמרא אומרת שאם ישראלי שחשדו בו שבא על שפחה ואחר כך השתחררה, אסור
לו לקחת אותה לאישה כדי שלא יאמרו אנשים
שהוא רוצה להינשא לה רק בגלל שבא עליה:
"הא גיורת מיהא הויא [=הזאת
גיורת היא]; ורמינהי [=והרי שנינו במקור תנאי]: אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד
אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה - אינן
גרים, דברי ר' נחמיה; שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות, ואחד גירי חלומות,
ואחד גירי מרדכי ואסתר - אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה! בזמן הזה סלקא דעתך
[=עולה על דעתך]? אלא אימא [=אמור]: כבזמן הזה! הא איתמר עלה [=הרי נאמר על כך],
אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם.
אי הכי [=אם כך], לכתחלה נמי [=גם]! משום דרב אסי, דאמר רב אסי: הסר ממך עקשות פה
ולזות שפתים וגו'. ת"ר: אין מקבלין גרים לימות המשיח; כיוצא בו לא קבלו גרים
לא בימי דוד ולא בימי שלמה. א"ר אליעזר, מאי קרא [=מה פירוש הפסוק] "הן
גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול"? אבל אידך [=אחר] לא".
הגמרא פותחת בתמיה: האם שפחה
זו נחשבת גיורת בכלל?! והרי ישנה קושיה ממקור תנאי (מסכת גרים) שלדברי ר' נחמיה כל
אדם שמתגייר לא לשם שמים אינו גר! אז מביאה הגמרא את דעת ר' יצחק שאומר:
"הלכה כדברי האומר כולם גרים". נשארנו בסתירה? עונה הגמרא שבעצם המחלוקת
היא רק במקרה של בדיעבד: לכתחילה שני המקורות מסכימים שהם לא גרים, אלא שבמקרה של
דיעבד ר' נחמיה אומר שעדיין הם אינם גרים, ור' יצחק אומר שבמקרה זה הם כן גרים.
הגמרא ממשיכה לשאול מאיפה ר' יצחק
למד את זה? עונה הגמרא שהוא למד זאת מרב
אסי, שדרש דין זה מהפסוק במשלי[3]:
"הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים". הכוונה היא שכאשר בא גר לבית דין
הדיינים מנסים להניאו מכך בתואנות שונות. מפסוק זה לומדים שצריך להסיר את ה"עיקשות"
מקבלת הגר לעם ישראל.
הגמרא לומדת עוד לימוד בענין גירות -
בזמן המשיח לא יקבלו גרים. ההיגיון הוא שכמעט בטוח שאדם הבא להתגייר אז כוונתו שלא
לשם שמים - הרי אז עם ישראל יהיה במעמד של גדולה. מאותו מקור לומדים שגם בזמן דוד
ושלמה לא היו מקבלים גרים - בזמן דוד לא היו מקבלים גרים שמא בגלל הפחד מכיבושי
דוד באים להתגייר, ובזמן שלמה לא היו מגיירים שמא בגלל גדולתו של עם ישראל באותו
זמן באים להתגייר. ואת זה לומדים מהפסוק בישעיהו[4]
"הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול". כלומר כאשר הגר הוא
"אפס איתי", הוא "גר עליך" וניתן לצרפו לעם ישראל.
לסיכום לומדים מהגמרא שלכתחילה אדם
המתגייר שלא לשם שמים אינו גר ובדיעבד ישנה מחלוקת האם נחשב כגר או לא.
מכאן נעבור להלכה למעשה ונראה את
דעות הפוסקים בעניין גרים.
"אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע
את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן, אלא סוד הדבר
כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון
שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין
אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה
בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח
שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה
מקבלים אותן שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה לפיכך לא קבלו בית
דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל
המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר
מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד
ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל
מקום ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם".
כאן הרמב"ם מציג בעיה: כיצד
שמשון ושלמה נשאו גויות (שהרמב"ם מניח שהתגיירו), הרי כאשר אדם מבקש להתגייר
בודקים אותו האם הוא בא להתגייר בגלל אינטרס מסוים (לדוגמא - רצון להתחתן) ולא לשם
שמים, ורק אם רואים שאין שום אינטרס חיצוני ברצונו להתגייר אז מודיעים לו את הקושי
בעשיית המצוות ואת עניין שכר ועונש, ואם הוא אינו נסוג אז מקבלים אותו לעם ישראל?
הרמב"ם אף מזכיר שבזמנם של דוד ושלמה לא היו מגיירים מהסיבות שנכתבו למעלה,
ומזכיר את העניין של כל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם הזה אינו
מגירי הצדק.
אבל אז הוא מזכיר שבכל זאת בזמן דוד
ושלמה היו אנשים מתגיירים, ואיך זה יתכן? הרי בית דין לא מקבל גרים בזמנים כאלה?
הרמב"ם עונה שאנשים אלו התגיירו בפני הדיוטות ואם כבר גיירו אותם אז מקבלים
אותם והם יהודים לכל דבר, אבל "בודקים אחריתם" הכוונה היא שבודקים את
הגר אם הוא שומר תורה ומצוות בחייו כיהודי. וממשיך הרמב"ם:
"הלכה ט"ז: ולפי שגייר שלמה נשים
ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי
ב"ד גיירום חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח
סופן על תחלתן שהן עובדות כו"ם שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו
הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה".
פה הרמב"ם מסביר ששלמה ושמשון הם
עצמם גיירו את נשותיהם שלא על פי בית דין, שזו בעיה בפני עצמה, ולכן הכתוב
קורא לנשיהם "נכריות". בנוסף, על פי דין "בודקים אחריתם".
ידוע שנשותיהם החטיאו אותם והמשיכו לעבוד את אלוהיהם גם אחרי שהתגיירו, כך שגם
מסיבה זו לא חל הגיור.
הרמב"ם בהלכה הבאה עובר לדון
בעניין במקצת, הנוגע אף הוא לענייננו:
"הלכה י"ז: גר שלא בדקו אחריו או שלא
הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע
שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר
צדקותו, ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין,
ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן
ואע"פ שנגלה סודן".
בהלכה זו פוסק הרמב"ם שאם גיירו
גוי מבלי שהודיעוהו את חובת עשיית המצוות ואת עונשם הוא נחשב גר לכל דבר, אפילו אם
ידוע בוודאות שהוא התגייר לשם דבר מסוים שאינו לשם שמים. הואיל והוא מל וטבל, הוא
אינו נחשב גוי יותר, ובודקים את "צדקותו" אם הוא שומר תורה
ומצוות או לא.
עוד אומר הרמב"ם שאם חזר ועבד
עבודה זרה - הרי הוא כישראל מומר.
לסיכום, לדעת הרמב"ם כל המתגייר
שלא לשם שמיים אין מגיירים אותו לכתחילה, אך אם כבר גויר שלא על פי דין, גיורו חל
בדיעבד והוא נחשב כגר.
מכאן נעבור לעמוד ההלכה השני - ר'
יעקב בר אשר, "בעל הטורים"[6]:
"אחד איש שנתגייר לשם אישה ואחת
אישה שנתגיירה לשם איש ושנתגייר לשם שולחן מלכים ואחד גרי אריות וחלומות כולם
גרים כתב בעל הלכות גדולות גר שחזר לסורו יינו יין נסך ופתו פת כותי ופרותיו
טבלים וספריו ספרי קוסמין ושמנו ויינו ובשאר כל דבריו כעובד כוכבים ונראה לאו לכל
מילי קאמר דהוי [=ונראה שלא לכל דבריו אמר שיהיה] כעובד כוכבים שהרי אם קידש בת
ישראל קידושיו קידושין אלא לענין להרחיקו קאמר".
הטור פוסק שכל הגרים, גם אם התגיירו
שלא לשם שמים הם גרים. הוא מוסיף שאם הם חוזרים לסורם, מנסים להרחיקם מעם ישראל
ע"י ידי גזירות ההרחקה של חז"ל מהגויים, אך הם עדיין נחשבים גרים.
ה"שולחן ערוך"[7]
פוסק כרמב"ם וכטור:
"כשיבא הגר להתגייר בודקים
אחריו שמא
בגלל ממון שיטול או בשביל שררה או מפני פחד בא ליכנס לדת ואם איש הוא בודקים אחריו
שמא עיניו נתן באשה יהודית ואם אישה היא בודקין אחריה שמא עינה נתנה בבחורי ישראל,
ואם לא נמצאת להם עילה מודיעים להם כובד התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות
כדי שיפרשו. אם קיבלו ולא פירשו וראו אותם שחזרו מאהבה - מקבלים אותם. ואם לא בדקו
אחריו או שלא הודיעוהו שכר מצוות ועונשן ומל וטבל יצא מכלל הגויים וחוששין לו
עד שתתבאר צדקתו ואפילו חזר ועבד אלילים הרי הוא כישראל מומר שקידושיו
קידושין".
ראינו עד עכשיו שלדעת גדולי הפוסקים
הראשונים, צריך לבדוק את כנות רצונם להתגייר לשם שמיים, ולא לגייר את בעלי המניעים
האחרים לגירות. אך אם גויירו גרים אלו, אף שלא לשם שמיים, בדיעבד חלה הגירות והם
נחשבים כגרים לכל דבר.
כעת נעבור לדעות הפוסקים האחרונים
שעל פיהם פוסקים הלכה למעשה בתי הדין כיום:
ר' חיים עוזר גרודזינסקי (אשר חי
בליטא בתקופה שלפני השואה) כתב ב"שו"ת אחיעזר"[8]:
"(ג) והנה להלכה דקיימא לן [=שקיים
לנו\שקיבלנו] דכולם גרים הם, מבואר בראשונים ובריטב"א בשם הרמב"ן דטעם
הדבר דכיון דנתגיירו וקבלו עליהם - חזקה דאגב אונסייהו גמרי וקבלי [=שאגב אונסם
גומרים ומקבלים]. ובפשוטו נראה דאף על פי דאומדנא דמוכח [=שהאומדן שמוכח {הוא}]
דכונתו לשם אישות, מכל מקום משום אונס הרצון גמר ומקני [=וקונה] וקבל הגירות בלב
שלם, ואיכא אומדנא [=ויש אומדן] שגמר ומקבל בלב שלם. והנה בדין זה מבואר בראשונים
ובשולחן ערוך דאפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל הנכרים
וחוששים לו עד שתתברר צדקתו כיון דאין כאן אומדנא [=אומדן] שאינו מקבל בלב שלם.
{ו}לו יהי שבאמת אינו מקבל בלב שלם מה בכך, הרי דברים שבלב אינם דברים ואומדנא
דמוכח [=ואומדן שמוכח {הוא}] אין כאן, אדרבא הרי אומדנא [=אומדן] שכונתו בלב
שלם דמשום אונסייהו [=שמשום אונסם] גמר ומקבל.
ר' חיים עוזר מסביר את סברת האומרים
לגבי גרים לשם אישות "דכולם גרים". בזה שהגר התגייר וקיבל
עליו עול מצוות (לפחות כלפי חוץ במעמד הגיור) חזקה "דאגב אונסייהו גמרי
וקבלי", כלומר שמפאת רצונו לקחת אותה לאישה, הוא אנוס להתגייר, והוא מבין
שלשם כך עליו לקבל על עצמו עול מצוות.
ואפילו שכאשר מוכח שהוא בא לשם אישות
מכל מקום משום "אונס הרצון" - אונס שברצונו לקחת אותה לאישה- אנו
אומרים שהוא גמר וקיבל לשם שמים כדי שיוכל להנשא. והרי עכשיו שיש אפשרות לאומדן
שהגר קיבל עול מצוות בלב שלם, מובן פסק הראשונים במקרה של אדם שידוע שהוא בא לשם
אישות "הואיל ומל וטבל יצא מכלל
הנכרים וחוששים לו עד שתתבאר צדקתו". אפילו אם ידוע שהוא אינו מקבל בלב
שלם, אין בכך כלום, כי דברים שבלב אינם דברים, ואין לנו הוכחה מכרעת שאינו מקבל
בלב שלם. ויותר מכך - הרי לא ברור שהוא בא שלא לשם שמים, יכול להיות שיש כאן מקרה
של "אונס הרצון".
לעומתו, הרב משה פיינשטיין, מגדולי
הדור הקודם שחי בארה"ב, פוסק בצורה שונה מעט ב שו"ת "אגרות
משה"[9]:
"א'. הנה ענין הגרות רובן
דרובן הם בשביל אישות שבעצם אין ראוין לקבלם, ורק כשקבלום הם גרים, אף
כשקבלו עליהם כל המצות מאחר שלא באו להתגייר לשם שמים, ולכן פשוט שיש לחוש שאף
שאומרים לפני הבית דין שנזקק להם שהם מקבלים עליהם המצות אינו אמת וצריך לבדוק
ביותר. וזהו כוונת הש"ע יו"ד סימן רס"ח סעי' י"ב בנודע שבשביל
דבר הוא מתגייר חוששים לו עד שתתברר צדקתו, והוא משום דכיון שבשביל דבר נתגייר יש
לחוש שמא אף שקבל המצות בפיו לא קבלם בלבו, וכיון שיש טעם וסברא לחוש לזה הוא כאנן
סהדי [=כאנו מעידים] שיש ספק שאין בזה שוב משום דברים שבלב אינם דברים ... מסתבר
דכשיש טעם ברור להסתפק הוא כאנן סהדי [=כאנו מעידים] שיש ספק שלכן חוששין לו
להחזיקו רק כספק גר עד שתתברר צדקתו ויעשה בדין גר ודאי. וברוב הפעמים ואולי
גם כל הפעמים הרי הבן ישראל שרוצה בנכרית ובת ישראל הרוצה בנכרי אינם שומרי תורה
בעצמם, שלא מסתבר שהנכרי והנכרית שמתגיירין בשבילם ישמרו דיני התורה יותר מהם שהוי
כאנן סהדי [=כאנו מעידים] שאין מקבלין המצות בודאי שלכן צריך ישוב הדעת גדול בקבלת
גרים. ובעוה"ר נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה' מפני
הלחץ והדחק מבע"ב עליהם, ולכן הרי נחוץ מאד לתקן ולגדור בעד הפרצה הגדולה,
ובודאי בשביל זה עשו רבני האלאנד [=הולנד] תקנה שלא לקבל גר וגיורת אלא בהסכמת כל
הרבנים, והוא בכלל תקנות לגדר ולסייג לתורה ולדבר מצוה שאין יכולין להתיר
כמפורש (שו"ע יו"ד) בסימן רכ"ח סעי' כ"ח וכדכתב כבוד
תורתו".
את העיקרון שלו הוא כותב בשורה
הראשונה: "הנה ענין הגרות רובן דרובן הם בשביל אישות שבעצם אין ראוין
לקבלם" וכותב שרק אם קיבלו אותם הם
גרים. ואפילו אם קיבלו את כל המצוות, מכיוון שהם באו שלא לשם שמים יש לחוש להם
"וצריך לבדוק ביותר". הוא אף דוחה את סברת ה"שו"ת
אחיעזר" בכך שהוא טוען שכאן לא ניתן להשתמש בכלל של "דברים שבלב אינם
דברים", מכיוון שקיימות כיום סיבות טובות מאוד להעריך שהגר שבא להתגייר למטרת
אישות לא מוכן באמת לקבל עליו עול מצוות, ובמקרים ברורים מעין אלה לא ניתן להשתמש
בכלל זה.
הרב משה פיינשטיין מסיים בכך שכיום
יש הרבה דיינים שמקבלים גרים מפני הלחץ והדחק של הציבור הרחב, ומציין לשבח
את תקנת רבני הולנד המצריכה את הסכמת כל רבני המדינה על מנת לגייר, ופוסק שאין
להתיר במפורש כל גירות שאינה לשם שמיים.
לסיכום: בעיית הגיור כיום סבוכה, והדעות בה
חלוקות בין גדולי הרבנים, בהשקפה ובהלכה. למעשה ישנם בתי דין המקילים לגייר ויש
המחמירים על מבקשי הגיור, כאשר עיקר ההבדל (להבנתי) נעוץ ברמת ההוכחה הנדרשת
מהמבקש להתגייר שהוא אכן יקבל עליו עול מצוות. שוני זה נובע בשורשו ממחלוקת
"שו"ת אחיעזר" ו"שו"ת אגרות משה". [יש לשים לב
שמעמדו של גר שאינו שומר מצוות מוגדר כ"ספק גר" ש"חוששים לו עד
שתתברר צדקותו". הגדרות אלו מעורפלות ובין פוסקי זמננו חילוקי דעות כיצד
לפרשם]
יו"ד חלק ג' סימן ק"ו
ד"ה א' הנה.
משה רובין, ישיבת "כרם
ביבנה", שיעור ד'.
trumpetm@gmail.com
