פסיקה ברוח העיתים
א"ר אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה – הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כב"ה.
וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן.[1] גמרא זו מעוררת שאלה מתבקשת, הלא ההלכה נפסקת על פי האמת, ולא על פי קריטריונים אחרים. לשון אחר, האם הלכה כבית הלל כי הם נחמדים?! כי הם נותנים כבוד לבית שמאי?! מה הקשר בין מדות אדם להסגת האמת?! ואיך ייתכן שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, האם יש יותר מאמת אחת?![2] הרב יאיר חיים בכרך מקשה על עצם הרעיון[3] שאפשר להכריע באופן עקבי ומוחלט לטובת צד מסוים. אפילו אדון הנביאים, משה רבנו, טעה, וכיצד ייתכן כי נפסוק באופן גורף כרב זה או אחר?! אף ילוד אישה אינו חף מטעויות, ואיך אפשר להכריע את כף המחלוקות הרבים בצורה זהה?
כדי להשיב על שאלה זו, נעיין תחילה במושג "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
הגמרא (עירובין ו, ב.) מבארת כיצד יש לנהוג במקרה של מחלוקת הדומה לזו שהתקיימה בין בית הלל ושמאי:
תניא לעולם הלכה כבית הלל; והרוצה לעשות כדברי בית שמאי – עושה... הא גופא קשיא! אמרת לעולם הלכה כב"ה, והדר אמרת הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה?!... ואיבעית אימא הכי קאמר: כל היכא דמשכחת תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי כעין מחלוקת ב"ש וב"ה, לא ליעבד כי קוליה דמר וכי קוליה דמר, ולא כחומריה דמר וכי חומריה דמר. אלא או כי קוליה דמר וכחומריה עביד או כקוליה דמר וכחומריה עביד.
האיבעית אימא השניה מדהימה, לא רק שאחרי הבת קול הגמרא אומרת שעוד יחלקו תנאים ואמוראים בענייני ב"ש וב"ה, אלא שאדם יכול לבחור ללכת לפי התנאים שפוסקים כב"ש כל עוד אלו הפוסקים של דורו! לענייננו, מאוד חשוב להבין את חשיבותה של דעת מיעוט בהלכה, שגם על פיה מותר לנהוג הלכה למעשה.
הגמרא בבבא בתרא (קל, ב) מתארת דו שיח בין רבא לרב פפא ורב הונא, בנו של ר' יהושע. רבא אומר להם כי כאשר הם רואים פסק שהוא הוציא, והם חושבים כי הפסק מוטעה מסיבה מסוימת, עליהם לבוא אליו. אם יהיה לו טעם והסבר והמניח את הדעת, הוא יאמר להם, ואם לא – הוא יחזור בו מן הפסק המוטעה. הוא מוסיף ואומר להם כי אילו יקרה הדבר לאחר מותו, אל להם לקרוע את הפסק, כי אילו היה חי, אולי היה מסביר להם את טעמו; אך מצד שני, אסור להם גם ללמוד ממנו הלכה למעשה, משום שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
רש"י על המקום אומר כי כמו שאסור לדיין להתחבט ולחשוש שמא הפסק שנתן היה מוטעה, כי 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות', כך גם הדבר נוגע לסברות: "והוא הדין לדבר התלוי בסברא דאין לו אלא מה שלבו רואהו."
רבה מפחד שיקרעו את פסקי הלכותיו שלא פסקו כמותם, ואומר לתלמידיו לשמור עליהם, אך לא לנהוג כמותם "כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". כלומר, הם בעצמם צריכים לחשוב ולפסוק לפי שיקול דעתם. אם כן, לא מובן מדוע הוא רוצה שישמרו את פסקיו. הרי אם לא פסקו כמוהו - כנראה שהוא טעה ולמה שישמרו פסקים לא נכונים; כדי שיטעו לדורות?!
עלינו להבין מדברי רבה שהעובדה שההלכה נקבעה כרגע בצורה מסוימת, אינה אומרת שהמציאות בעתיד תהיה זהה, ואולי יבוא דיין שסברתו ולבו יובילו אותו לכיוון שונה, והוא יוכל להיעזר בדעת רבה שלא נפסקה בזמנו.
ראייה נוספת לדבר מצויה במשנה במסכת עדויות (א, ה):
ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובים, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד, ויסמוך עליו, שאין בית דין (אחר) יכול לבטל את דברי בית דין חברו (שסמך), עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמניין.
דברים דומים אומר הרמב"ם בהקדמותיו למשנה[4] "אבל הטעם שהצריכו לקבע דברי יחיד ורבים הוא: מפני שאפשר להיות הלכה כיחיד". אם הלכה יכולה להיות כדעת מיעוט, מכאן שאין דעת ב"ש מוטעית; שהרי ייתכן שבעתיד נפסוק כמותם[5]. נראה שההלכה נפסקה כבית הלל - לא בגלל שהם צודקים לגמרי ובית שמאי טועים, אלא בגלל סיבה חוץ הלכתית מסוימת; בגלל שהם "נוחין ועלובין ושונין דבריהן אחרי ב"ש". "אמת" היא דבר מאוד מבלבל, מכל נקודת מבט היא יכולה להיות שונה, אך בהלכה אין אמת אחת. הדבר מובן ביותר מדבריו של הרב יאיר חיים בכרך[6]: בבלי כתובות יז, א: בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה, וחסודה. אמרו להם ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, יאמר נאה וחסודה? והתורה אמרה מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה: הרי שקנה מציאה בשוק, ישבחנה בעיניו או יגננה בעיניו?
...הנה ב"ש אומרים כלה כמו שהיא פירוש: כמו שהיא משבחת את עצמה. וב"ה סברי – אשר יאמרו כלה נאה וחסודה, לא שיאמרו שקר ח״ו, אך כמה היא נאה בחסידות כי אשה יראה ה' היא תתהלל... ועוד חן אשה על בעלה.
כן הדבר אנחנו אומרים אשר יאמרו כלה נאה וחסודה, פירש נאה היא בחסידות. ובזה אף אם היא חיגרת או סומא יכול לשבחה בזה, ואין בזה מדבר שקר ואלו ואלו דברי אלקים חיים.
גם ב"ה וגם ב"ש צודקים, ושניהם אמת! השאלה היא מאיזה נקודת מבט ניגשים, האם משבחים אותה כמו שהיא משבחת את עצמה, או כמו שתשבח קניין חברך בשוק?
לא רחוק להניח שהסיבה שהתכונות "נוחין ועלובין ושונין דבריהן אחרי ב"ש" הן התכונות שעל פיהן נקבע הלכה כאשר שני הצדדים אמת; העובדה שהם מפגינים תכונות אלו מראה שנכון למצב הנוכחי – הם אכן בדרך הנכונה. אמת אינה נבחנת בתיאוריה אלא בתוצאות, והעובדה שבית הלל הראו שהם סבלנים, נוחים לבריות ומכבדים את בית שמאי, בעצם הוכיחה שהם התאימה יותר למציאות באותו המצב.
אין שום פסול בכך שפוסקים כמו ב"ה בכול מקום, ושיום אחד ייתכן שנפסוק כמו בית שמאי בכול, להפך! העובדה שההלכה כב"ה בגלל סיבות שאינן הלכתיות בהכרח, היא המקנה להלכה את הגמישות שלה עם שינוי המציאות! שהרי אם היה הלכה כב"ה בגלל שהם צודקים אז לא היה טעם בעניין של "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" כמו שראינו לעיל; כל פעם שהיה עולה שאלה הלכתית היינו פותחים ספר ועושים בדיוק מה שכתבו לנו לעשות!
על פסיקה בצורה שכזו כתב ר' אברהם בן הרמב"ם:
כללו של דבר, אומר אני שדיין שאינו הולך בפסקיו אלא אחר מה שכתוב ומפורש הוא חלש ורפה, ולפי זה יתבטל מה שאמרו "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". ואין הדבר כן, אלא הדברים הכתובים הם עיקר, וצריך הדן דין או המורה הוראה לשקול אותם לפי מעשה ומעשה הבא לפניו...
אנו חייבים לפסוק על בסיס הכתובים וההלכות המסורות לנו, אבל הדבר חייב להיות שקול עם המציאות – "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"! ולכן לפעמים נפסוק נגד דעה הלכתית רווחת כאשר המציאות משתנה.
עוד ידוע שגדולי דורנו בדרך הפסק עודדו את תלמידיהם לא להיות שיבוטים של רבותיהם; הרב סלובייצי'ק היה אומר לתלמידיו לא לפלוט את פסקיו, אלא להיות רבנים חושבים. הרב עמיטל ידוע במשפט "אל תהיו עמיטלים קטנים". וגם הרב קוק היה אומר "אל תהיו קוקיסטים". אבי אומר שהוא תמהה על הציבור הדתי בארץ, שיש להם נטייה לחפש רב שיאמר להם מה לעשות, ולא רק בענייני הלכה, אך גם לענייני השקפה! איך ייתכן שאנשים שחושבים אחרת אחד מן השני יתחברו לקב"ה בדרך אחת? אין זה התחברות לה' אל התחברות לאדם!
בתשובה לשאלתו, עונה המלבי"ם:
...אולם מה שמתרצים מפני שנוחין הן ועלובין הן וכו' נכון מאוד, דבניחותא מכוון האדם יותר אל האמת, ואם עוד עלובין מן חבירן ויורדיו לתוך דעתו ועם כל זה יענו נגדו, זה בודאי מטעם שכיוונו אל האמת.
המלבי"ם חולק מכול וכול על כל מה שאמרנו, לדעתו ב"ה הם אמת! לפי הסברו הסיבות הניתנות בגמרא לפסיקה כמותם מעידות על הדרך שבזכותה הם הגיעו לאמת.
אבל מה עם הגמרות והראשונים שראינו על כה?! מה עם הרמב"ם שאומר שיכול להיות שהלכה כיחיד?! מה עם רבה שאמר לא לקרוע את פסקיו?! מה עם קושיית החוות יאיר?!
יש עניין פונדמנטלי שצריך להבין על המלבי"ם ובייחוד על כתביו, עניין שאולי יסביר למה הוא, ולמה אנחנו כציבור איננו פוסקים לפי המתודות הנראות מהגמרות וראשונים לעיל.
בראשית המאה ה-19 נולדה התנועה הרפורמית, הם החלו ברפורמות בענייני השפה בבית הכנסת, שינויים בנוסח התפילה ואף בשמונה עשרה, וככל שעבר הזמן פתחו את היהדות לכיוון יותר כלל עולמי כך שהם יוכלו להתאקלם במדינות בהם הם נמצאים. חשוב להבין שבראשית התנועה הם עדיין היו יחסית מסורתיים, השינויים של המאה ה-19 אינם מתקרבים לשינויים שנעשו היום, אז עוד היו מחיצות בבתי הכנסת הרפורמים.
אחד המפעלים החשובים של המלבי"ם היה התנגדותו ומלחמתו עם התנועה, והוא מעיד על עצמו שהתנגדות זו היא, לפחות חלקית, הסיבה שהוא כתב את פירושיו. ואין ראייה גדולה מהקדמתו לספר ויקרא:
ויהי בשנת תר"ד ליצירה, קול כחולה שמענו צרה כמבכירה, קול תורת ה' תתייפח, ודמעתה על לחייה כי בגדו בה רעיה... בימים ההם בעת ההיא ראיתי ונתון על ליבי כי עת לעשות לה' לתורה שבכתב ושבע"פ חומה בצורה סביב דלתיים ובריח מאז עזרתי כגיבור חלצי והחילותי לחבר חיבור על התנ"ך ואל התורה שבע"פ.
ביוני 1844 בבראונשוויג שבגרמניה התקיימה האסיפה הראשונה של הרבנים הרפורמים שבה הם החליטו על תיקונים שנצרכים לאותה העת, שאותם הם יחילו בדת. ואכן, לאורך כל פירושו של המלבי"ם הוא עושה את מה שהוא מתאר בהקדמתו, ומחבר בין ההלכות לתורה שבכתב כדי להראות שהן אמת ואין לערער על אמיתתן.
המלבי"ם, אם כן, חי בתקופה שהשינוי ההלכתי הנצרך היה שמרנות! הרי ברגע שיקנה לגיטימציה לשינויים וגמישות בהלכה, אז למה להפסיק? מסיבה זו היה המלבי"ם חייב להראות שדעת ב"ה היא אמת, ולא שהלכה כמותם מסיבה אחרת; להראות כי דרכם היא הדרך ואין לערער עליה! מבחינת "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" זה מה שעיניו ראו באותם הרגעים.
עד היום הננו מושפעים מתנועת הרפורמה, ואין אנו יכולים לפסוק כפי שהיינו פוסקים בצורה שבאמת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ו"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". אין אנו יכולים להדמות להם, ואכן ישנן הלכות שנפסקות כמו שהם נפסקות בגלל התנועה הרפורמית, כי אין אנו רוצים לתת רושם של הזדהות עם הרפורמה בתוכנו.
אי אפשר לדעת מתי אפשר לחזור לדרך הפסיקה של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" כמו שתיאר הש"ס. אולי אנו נטועים כל כך עמוק במציאות של הלכה סטטית, שאך ורק בגלל עצמנו אין אנו יכולים לחזור לדרך זו בצורה מלאה ופתוחה. ישנה תופעה של פסיקה פרטית ופסיקה פומבית, לעיתים יבין הפוסק שלאור הדור או המצב הפרטי, הוא אינו יכול לפסוק בצורה מסוימת בפורום פומבי; אך לאנשים או במקרים מסוימים הם יפסקו כן.
הרב יאיר חיים בכרך בעצמו פסק לאישה בראשית המאה ה-17 שאינה יכולה לומר קדיש על אביה שנפטר בגלל שהוא מפחד ממה שזה יעשה לקהילתו. למרות שהוא הודה בפה מלא שאין סיבה הלכתית שלא תאמר קדיש כאשר יש מנין גברים, ייתכן שאם הדבר היה נעשה בפורום יותר פרטי האישה הייתה אומרת קדיש.
פסיקת הלכה במציאות המודרנית היא מאוד מסובכת, ויש המון נתונים שעלינו להתחשב בהם: גם רפורמים, גם עצמנו ואיפה רוב הציבור עומדים ביחס להלכה, אבל אל לנו לשכוח שאלו ואלו דברי אלוקים חיים.
עקיבא ברגר, שיעור ד', ישיבת קריית שמונה
akiva10b@gmail.com
