סִימָן תלא / זְמַן בְּדִיקַת הֶחָמֵץ, וּבוֹ שְנֵי סְעִיפִים.
א. [א]בִּתְחִלַּת [ב]לֵיל אַרְבָּעָה עָשָֹר [ג]בְּנִיסָן [ד]בּוֹדְקִים אֶת [ה]הֶחָמֵץ [ו]לְאוֹר הַנֵּר, בַּחוֹרִין וּבַסְדָקִין, [ז]בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶך לְהַכְנִיס שָׁם חָמֵץ.
[א] בִּתְחִלַּת לֵיל אַרְבָּעָה עָשָֹר- מלבד בדיקת החמץ המעשית בליל ארבעה עשר בניסן, על האדם לערוך בדיקת חמץ פנימית, לחפש את הרע שדבק בפנימיותו ולבערו. עוד רמז יש בדבר, שלא ימתין האדם עד אשר יגדל ויגיע לזקנה ושיבה, ורק אז יערוך את חשבון נפשו; אלא מיד ב"ליל ארבעה עשר", כאשר מתחילה שנתו הארבע עשרה והוא נכנס בעול המצוות. זהו הזמן להתחיל לבדוק את החמץ, להתחיל בחשבון הנפש [מהר"ם אלשיך].
[ב] לֵיל- עיקר חשבון הנפש של האדם, נעשה בלילה, כאשר הוא נמצא לבדו בביתו במקום שאין אנשים, ואינו טרוד בעסקיו ובעיסוקיו [מהר"ם אלשיך].
[ג] בְּנִיסָן- שם החודש מרמז על כך שהוא חודש של ניסים נגלים, שלמעלה מן הטבע והשכל [בני יששכר], ולפיכך הוא זמן המסוגל לסיוע מיוחד מאת השם יתברך בעריכת חשבון הנפש.
[ד] בּוֹדְקִים אֶת הֶחָמֵץ- כידוע, בליל הסדר זוכים אנו להארה גדולה ומיוחדת, שאינה מצד עבודתנו אלא מתנה מאת השם יתברך, ממש כמו ביציאת מצרים. הדבר מעורר שאלה גדולה לגבי הצורך בבדיקת החמץ הרוחנית: הרי בכל מקרה בעוד כמה שעות, בליל הסדר, השם יתברך הולך להוציא אותנו מכל המיצרים הרוחניים בהם אנו נמצאים, ואם כן מה הצורך בחשבון נפש נוקב?
שתי תשובות בדבר: א. אף על פי שאנו יודעים שבסופו של דבר יתוקן הכל, אסור להסתפק בכך, ואנחנו חייבים לפעול למען התיקון בכל יכולתנו. לכן, גם רגע לפני הארת הפסח אנו בודקים את החמץ ומבערים אותו. ב. כדי שהאדם יזכה לצאת ממצרים, עליו להבין כי הוא נמצא במצרים, ולרצות להיחלץ ממנה. כדי לזכות לגאולה יש להיות מודעים לגלות. לכן אנו עושים חשבון נפש, כדי לדעת את עומק הגלות הרוחנית בה אנו נמצאים. לאחר מכן נוכל לצאת ממנה באמצעות ההארה המיוחדת של ליל הסדר.
[ה] הֶחָמֵץ- החמץ רומז ליצר הרע, השאור שבעיסה. א. כשם שהשאור מחמיץ את העיסה, כך גם היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם [אלשיך]. ב. היצר הרע נכנס לתוך גופו של האדם מעט מעט, ואחר הוא הולך ותופח, ממש כמו השאור [ע"פ מעולפת ספירים].
[ו] לְאוֹר הַנֵּר- הנר הוא נשמתו של האדם, כמו שנאמר "נר ה' נשמת אדם חופשׂ כל חדרי בטן " (משלי כ, כז). באמצעות הארת נשמתו יכול האדם לראות היטב את כל המקומות הצפונים באישיותו. כל חוסר המודעות של האדם נובע מריחוקו מאור השם יתברך ומהארת נשמתו. כאשר האדם שב ומתקרב אל השם יתברך, נשמתו מאירה את עיניו. אדם כזה דומה לעיור שלפתע נפקחו עיניו והוא מתחיל לראות היטב. האדם זקוק לנר, לאור נשמתו כדי שיוכל לבדוק כראוי [ישמח ישראל]. ועוד רמז יש בדבר. הנר הוא הנשמה שנכנסת באדם ב"ליל ארבעה עשר", בהיכנסו בעול המצוות (עיין לעיל אות א), והאור הנמשך ממנה הוא היצר הטוב [מהר"ם אלשיך].
[ז] בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶך לְהַכְנִיס שָׁם חָמֵץ- אך מקום שאין מכניסים בו חמץ, אינו צריך בדיקה (כמבואר להלן תלג ג). לא כל אדם חוטא בכל איבריו, ולכן בכל איבר שהוא יודע שאין דרכו להכניס בו חמץ, ולא חטא בו, ואין דרך היצר הרע לשכון שם, אינו צריך בדיקה [אלשיך, ילקוט יצחק]. אמנם, יותר מאשר הדרכה מעשית, יש כאן מוסר גדול. המטרה היא לגרום לאדם להזדעזע מכך שאינו יכול להעיד על עצמו באמת ובתמים שישנו אפילו איבר אחד בגופו שבו מעודו לא חטא ופגם. "מיששתי את כל איברי ומצאתי אותם בעלי מומין, מכף רגלי ועד ראש אין בי מתום [=מקום תמים ושלם]" (תפילה זכה).
ב. [א]יִזָּהֵר כָּל אָדָם שֶׁלֹּא יַתְחִיל בְּשׁוּם מְלָאכָה [ב]וְלֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִבְדוֹק. [ג]וַאֲפִילּוּ אִם יֵשׁ לוֹ עֵת קָבוּעַ לִלְמוֹד, לֹא יִלְמוֹד עַד שֶׁיִבְדוֹק. וְאִם הִתְחִיל לִלְמוֹד מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק (וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָרִיךְ לְהַפְסִיק, וְכֵן נִרְאֶה לִי עִיקָּר).
טרם כל עבודה להשם יתברך, במחשבה, בדיבור ובמעשה, צריך האדם לעשות תשובה.
[א] יִזָּהֵר כָּל אָדָם שֶׁלֹּא יַתְחִיל בְּשׁוּם מְלָאכָה- צריך האדם להיזהר שלא להתחיל בשום מצווה מעשית, שזוהי מלאכתו האמיתית של האדם, מבלי שיעשה תשובה. וכן כתב החיד"א (בתחילת ספרו "עבודת הקודש"): "קודם כל לימוד וכל מצוה, טוב להרהר תשובה".
[ב] וְלֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִבְדוֹק- פעולת האכילה מחברת בין הגוף והנשמה, ולכן נקרא המאכל העיקרי של האדם "לחם", מפני שהוא מלחים ומחבר יחד גוף ונשמה. גם התפילה היא גורם מחבר: היא עבודת השם יתברך בכח הדיבור, שממצע בין העבודה בכח המחשבה לעבודה בכח המעשה. קודם התפילה, שהיא בבחינת אכילה, צריך האדם להרהר בתשובה.
[ג] וַאֲפִילּוּ אִם יֵשׁ לוֹ עֵת קָבוּעַ לִלְמוֹד, לֹא יִלְמוֹד עַד שֶׁיִבְדוֹק- הלימוד הוא עבודת השם יתברך במחשבה. וגם קודם הלימוד צריך האדם להרהר בתשובה. הטעם לכך שלא יתחיל האדם בדברים אלו קודם שישוב בתשובה ויעשה חשבון נפש, הוא מפני שבחשבון הנפש מברר האדם לעצמו את מטרת עבודתו, שהיא הדביקות בהשם יתברך. כאשר המטרה אינה נהירה וברורה לאדם, התורה התפילה והמצוות לא יובילו אותו אליה. וכמו שנאמר "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג מ), מבלי שנחפש ונחקור מהי הדרך הנכונה, לא נוכל לשוב ולהגיע עד השם יתברך.
סִימָן תלב / דִּין בִּרְכַּת בְּדִיקַת חָמֵץ, וּבוֹ שְנֵי סְעִיפִים.
א. [א]קוֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִבְדוֹק יְבָרֵךְ: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו [ב]וְצִוָּנוּ [ג]עַל בִּיעוּר חָמֵץ" [ד](וְאִם הִתְחִיל לִבְדוֹק בְּלֹא בְּרָכָה, יְבָרֵך כָּל זְמַן שֶׁלֹא יְסָיֵּים בְּדִיקָתוֹ). [ה]וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בֵּין הַבְּרָכָה לִתְחִלַּת הַבְּדִיקָה. וְטוֹב שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בִּדְבָרִים אֲחֵרִים עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַבְּדִיקָה, כְּדֵי שֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ לִבְדוֹק בְּכֹל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמַּכְנִיסִים בּוֹ חָמֵץ.
[א] קוֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִבְדוֹק יְבָרֵךְ: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ- בטרם יתחיל האדם בחשבון נפשו, עליו לקשר זאת להשם יתברך. אַל לו לאדם לעשות חשבון נפש רק כדי להיעשות אדם טוב ונחמד יותר, שאין זו תכלית בפני עצמה. על חשבון הנפש להיעשות במטרה לשוב ולהתקרב אל השם יתברך, שזו התכלית, כשחלק חשוב של המהלך הוא להיות אדם טוב ונחמד, נוח לשמיים ולבריות. בְּרָכָה היא מלשון הַבְרָכָה, ובאמצעותה האדם משתדל להמשיך עליו את קדושתו ואורו יתברך.
[ב] וְצִוָּנוּ- מלשון צוותא וחיבור.
[ג] עַל בִּיעוּר חָמֵץ"- האדם צריך לעשות חשבון נפש כנה ואמיתי בכוונה נחושה לבער את הרע. בדיקה שלא בכוונה זו, אינה בדיקה ואין לה משמעות.
[ד] (וְאִם הִתְחִיל לִבְדוֹק בְּלֹא בְּרָכָה, יְבָרֵך כָּל זְמַן שֶׁלֹא יְסָיֵּים בְּדִיקָתוֹ)- אם כבר התחיל לעשות האדם את חשבון נפשו מבלי להיות קשור להשם יתברך, ישתדל לעשות זאת תוך כדי חשבון הנפש. "כל עוד הנר דולק" והאדם עדיין עוסק בחשבון הנפש, "אפשר עוד לתקן", לשוב ולקשר זאת להשם יתברך.
[ה] וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בֵּין הַבְּרָכָה לִתְחִלַּת הַבְּדִיקָה- בדיבור, האדם יורד מרמת המחשבה, והיינו שלא ירד מקישור המחשבה להשם יתברך עד תחילה הבדיקה, שלפחות בתחילת חשבון הנפש יהיה מקושר להשם יתברך.
ב. [א]בִּבְרָכָה אַחַת יָכוֹל לִבְדוֹק כַּמָּה בָתִים. [ב]וְאִם בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה, יֲעַמִיד מִבְּנֵי בֵיתוֹ אֶצְלוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵך וְיִתְפַּזְּרוּ לִבְדוֹק אִישׁ אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ עַל סְמַךְ בְּרָכָה שֶׁבֵּירַך בַּעַל הַבַּיִת. הגה: וְנוֹהֲגִים לְהָנִּיחַ פְּתִיתֵי חָמֵץ בְּמָקוֹם שֶׁיִמְצָאֵם הַבּוֹדֵק, כְּדֵי שֶׁלּׂא יְהֵא בִרְכָּתוֹ לְבַטָּלָה. [ד]וּמִיהוּ, אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב, דְדַעַת כָּל אָדָם עִם הַבְּרָכָה לְבַעֵר אִם נִמְצָא.
[א] בִּבְרָכָה אַחַת יָכוֹל לִבְדוֹק כַּמָּה בָתִים- כאמור, ברכה עניינה קישור הכל להשם יתברך. בית הוא לשון פנימיות, כמו "מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" (שמות כה יא), ולכן מורה על ליבו של האדם. אם כן, אדם אחד שמקשר הכל להשם יתברך, בבחינת ברכה, יכול לתקן ולזכך את פנימיותם וליבם של כמה אנשים אחרים.
[ב] וְאִם בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה, יֲעַמִיד מִבְּנֵי בֵיתוֹ אֶצְלוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵך וְיִתְפַּזְּרוּ לִבְדוֹק אִישׁ אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ עַל סְמַךְ בְּרָכָה שֶׁבֵּירַך בַּעַל הַבַּיִת. "בעל הבית" הוא הצדיק, מפני שהוא כביכול בעלים על הבית, על ליבו. וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה לד, י): "צדיקים ליבם ברשותם, ורשעים ברשות ליבם". וכמו כן הוא הולך בדרכיו של בעל הבית של העולם, ומהווה "מודל" שלו. "בני ביתו" הם תלמידיו שהם בבחינת בנים הקשורים לשורש נשמתו. התלמידים קשורים להשם יתברך באמצעות רבם, ולכן בדיקת החמץ שלו, חשבון הנפש שלו, משפיעים גם עליהם.
סִימָן תלג / דִּינֵי בְּדִיקַת הֶחָמֵץ, וּבוֹ אַחַד עָשָׂר סְעִיפִים.
א. [א]הַבְּדִיקָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לְאוֹר הַנֵּר, וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה. [ב]וְאִם עָבַר וְלֹא בָדַק לֵיל אַרְבָּעָה עָשָֹר, כְּשֶׁבּוֹדֵק בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָֹר לֹא יִבְדוֹק לְאוֹר הַחַמָּה, אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר. [ג]וְאַכְסַדְרָה שֶׁאוֹרָהּ רַב, אִם בְּדָקָהּ לְאוֹר הַחַמָּה, דַּיּוֹ. וְהוּא הַדִּין כְּנֶגֶד אֲרוּבָּה שֶׁבַּחֶדֶר.
[א] הַבְּדִיקָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לְאוֹר הַנֵּר, וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה- אור הנר מרמז לנשמתו הפרטית של האדם, ואור הלבנה מרמז לכנסת ישראל. האדם צריך להיות עסוק בחשבון הנפש הפרטי שלו, ולא לעשות את חשבון נפשה של האומה ולפשפש בחסרונותיה. אדם שרוצה באמת לעזור לעם ישראל יתקן קודם כל את עצמו.
[ב] וְאִם עָבַר וְלֹא בָדַק לֵיל אַרְבָּעָה עָשָֹר, כְּשֶׁבּוֹדֵק בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָֹר לֹא יִבְדוֹק לְאוֹר הַחַמָּה, אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר- אדם העושה את חשבון נפשו מאוחר, לא יבדוק מתוך תסכול, כעס וְחֵמָה. אדם שנמצא בתחילת דרכו הרוחנית, נוטה לכעוס ולהצטער על חטאיו, מפני הכישלון האישי שלו ולא מפני כבוד ה', ולכן לא יבדוק לאור החֵמָה והכעס. אלא יבדוק לאור הנר כלומר יתבונן בכך שנשמתו היא חלק -לוה ממעל, ועליה לעשות רצון ה'; לדמות את הענף לשורשו, ואת הצורה ליוצרה.
[ג] וְאַכְסַדְרָה שֶׁאוֹרָהּ רַב, אִם בְּדָקָהּ לְאוֹר הַחַמָּה, דַּיּוֹ. אכסדרה היא מבנה פתוח מלמעלה, והיא מרמזת לאדם פתוח לאור השם יתברך. משום כך מוטל עליו אור רב, וגם אם ישתמש בכעס, יהיה זה כעס אמיתי הנובע מקדושה. להטו לא יהיה על כשלונותיו, אלא על כבוד השם יתברך, וחילול שמו כביכול, ולכן "דיּו".
ב. [א]אֵין בּוֹדְקִין לְאוֹר הָאֲבוּקָה, אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר. [ב]וְלֹא בְּנֵּר שֶׁל חֶלֶב, וְלֹא שֶׁל שׁוּמָּן, וְלֹא שֶׁל שֶׁמֶן, אֶלָּא בְּנֵר שֶׁל שַׁעֲוָה [ג](הגה: וְהוּא יְחִידִי, אֲבָל שְׁתֵי נֵרוֹת בְּיַחַד, אֲפִילּוּ קְלוּעִים, דִּינָם כַּאֲבוּקָה).
[א] אֵין בּוֹדְקִין לְאוֹר הָאֲבוּקָה, אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר- הטעם לכך שאסור לבדוק לאור האבוקה החזק, הוא מפני שאין האדם יכול לבדוק עימו בחורים ובסדקים [משנה ברורה]. חשבון הנפש הוא דבר עדין, ויש לעשותו בנחת ובהתבוננות, ברגיעה ובמתינות, ולא בהתפרצות ובהתלהבות מוגזמת שיש בה סוג של גסות שאינה מאפשרת להבחין בדקויות.
[ב] וְלֹא בְּנֵּר שֶׁל חֶלֶב, וְלֹא שֶׁל שׁוּמָּן, וְלֹא שֶׁל שֶׁמֶן, אֶלָּא בְּנֵר שֶׁל שַׁעֲוָה- אדם אינו יכול לעשות חשבון נפש אמיתי כאשר הוא שקוע בתאוות הגשמיות, המיוצגות על ידי השומן. ומכל מקום, אם יש לו רק נר של חלב או שומן, ואינו יכול להשיג נר שעוה, יבדוק בנר שבידו [משנה ברורה]. כלומר, גם אדם שאינו יכול בשלב זה לעשות חשבון נפש אמיתי ונקי מתאוות, יעשה חשבון נפש במידה שאליה הוא מסוגל כעת. ועל ידי שיתאמץ בכך, ירחם עליו השם יתברך ויזכהו לעשות חשבון נפש אמיתי.
[ג] (הגה: וְהוּא יְחִידִי, אֲבָל שְׁתֵי נֵרוֹת בְּיַחַד, אֲפִילּוּ קְלוּעִים, דִּינָם כַּאֲבוּקָה)- האדם צריך לעשות חשבון נפש פרטי עם עצמו. ואפילו איש ואשתו שיש ביניהם זוגיות טובה, שהם בבחינת שני נרות הקלועים יחד, צריכים לעשות חשבון נפש בנפרד, כל אחד עם עצמו. במסגרת חשבון הנפש הזוגי, אין כל אחד מהם יכול לבדוק כראוי בחורים ובסדקים של עצמו.
ג. [א]בּוֹדֵק כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיֵשׁ לַחוֹשׁ שֶׁמָּא הִכְנִיסוּ בָּהֵם חָמֵץ. [ב]וְלָכֵן, כָּל חַדְרֵי הַבַּיִת וְהָעֲלִיוֹת צְרִיכִים בְּדִיקָה, שֶׁפְּעָמִים אָדָם נִכְנַס בָּהֶם וּפִתּוֹ בְּיָדוֹ. [ג]אֲבָל אוֹצְרוֹת יַיִן שֶׁאֵין מִסְתַּפֵּק מֵהֶם, וְכֵן מַתְבֵּן וְכַיוֹצֵא בוֹ, אֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה.
[א] בּוֹדֵק כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיֵשׁ לַחוֹשׁ שֶׁמָּא הִכְנִיסוּ בָּהֵם חָמֵץ- צריך האדם לבדוק בפנימיותו כל מקום שיכול להיות שיש בו אחיזה ליצר הרע, חס ושלום (עיין לעיל תלא א). וכתב השולחן ערוך "שֶׁמָּא הִכְנִיסוּ", כדי לרמז שגם אם לא הוא זה שהכניס את החמץ לתוכו, אלא אחרים שהשפיעו עליו לרעה, מכל מקום הוא זה האחראי להוציאו משם.
[ב] וְלָכֵן כָּל חַדְרֵי הַבַּיִת וְהָעֲלִיוֹת צְרִיכִים בְּדִיקָה, שֶׁפְּעָמִים אָדָם נִכְנַס בָּהֶם וּפִתּוֹ בְּיָדוֹ- ולכן צריך האדם לבדוק את כל חדרי ליבו (עיין לעיל תלב ב). וכמו כן, גם העליות הרוחניות שלו צריכות בדיקה. מפני שלפעמים האדם נכנס אליהם כש"פתו בידו", היינו שמעורבים בהם סיגים ופניות שלא לשם שמיים.
[ג] אֲבָל אוֹצְרוֹת יַיִן שֶׁאֵין מִסְתַּפֵּק מֵהֶם, וְכֵן מַתְבֵּן וְכַיוֹצֵא בוֹ, אֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה- אבל אוצרות רוחניים של האדם שהם בבחינת יין, היינו שהוא עובד את השם יתברך בעבודה שלמעלה מטעם ודעת ואינו מסתפק ונהנה מהם, היינו שאינם לתועלת עצמו. וכן מתבן, שהוא מאכל בהמה, הרומז ל"בני אדם המשימים עצמם כבהמה" (חולין ה, ב), ועובדים את השם יתברך בהתבטלות גמורה; אדם כזה אינו צריך בדיקה, כיון שהוא עובד את השם יתברך באופן שבו אין רע ופירוד. וכשם שיש אדם שהוא בבחינת בהמה בטומאה, שהולך אחרי תאוותיו בביטול השכל, יש לעומת זאת אדם שהוא בבחינת בהמה בקדושה, שהולך אחר תאוותו להשם יתברך בביטול השכל.
אפרים הלוי, שיעור י' , ישיבת "חן במדבר"- ערד.
על פי בקשת המחבר, אין לעשות שימוש במאמר זה ללא רשותו.
ניתן ליצור איתו קשר ב: ephraimhalevi@gmail.com
