המשנה בברכות (פרק ז', א') אומרת: "שלושה שאכלו כאחת חייבין בזימון".
נחלקו הראשונים האם שלושה אנשים שהצטרפו לאכול יחד רק לאחר ברכת המוציא מתחייבים בזימון. רבינו יונה[1] סובר שכיון שלא היו ביחד בשעת ברכת המוציא אינם חייבים בזימון, ובלשונו: "קביעות מתחילה הוא שמחייבתן בזימון". אך הרא"ש[2] סובר ש"אע"פ שלא ברכו המוציא ביחד, אלא אח"כ נקבעו באכילה יחד נקבעו לזימון". עלינו לאתר את יסוד המחלוקת? לשם כך נברר את יסוד מצוות הזימון: האם המחשבה להצטרף יחד לחבורה אחת, היא המחייבת בזימון, והישיבה יחד היא רק ההוכחה לכך; או שמא חיוב הזימון נובע מהישיבה המשותפת על שולחן אחד. נפקא מינא (=יוצא מכאן, משמש ככינוי להבדל ממשי הנגזר מההבדל התיאורטי) לדוגמה, היא מקרה בו חשבו לאכול ולזמן יחד, ואחר כך רצו להיפרד. אם המחשבה היא המחייבת, אסור להם להיפרד, מכיוון שכבר נקבעו כקבוצה לזימון. אך אם המעשה הוא המחייב, מותר להם להיפרד, שהרי הם עדיין לא התחילו לאכול ביחד.
אם נתבונן בדיעות הראשונים שהזכרנו, רבינו יונה[3] כתב שאם גמרו בדעתן לאכול ביחד אע"פ שלא התחילו לאכול ולא ברכו ברכת המוציא- אינן רשאין ליחלק. אך הרא"ש[4] כתב שזו חומרא יתירה[5].
ונראה שרבינו יונה סובר שהמחשבה להצטרף היא המחייבת, ולכן ברגע שגמרו בדעתם להצטרף, הם אינם רשאים להיפרד, אך הרא"ש סובר שרק הפעולה, האכילה ביחד, מחייבת.
ואולי, בזה גם תלויה מחלוקתם לגבי קביעות אחר המוציא (ששאלנו בהתחלה) - רבינו יונה הולך באופן עקבי על פי שיטתו, שהגדר הוא מחשבתם לבוא ולאכול יחד, ולכן צריך שבתחילת האכילה יצטרפו כדי שתהיה הוכחה שבכונתם להוות קבוצה לזימון. אך הרא"ש, לעומת זאת, פוסק על פי שיטתו (שהמעשה קובע) שאם בסופו של דבר אכלו יחד, אע"פ שלא ברכו המוציא יחד- נקבעו לזימון.
הגמרא לקמן[6] אומרת:
"אמר רב הונא: ג' שבאו מג' חבורות אינן רשאין ליחלק. אמר רב חסדא: והוא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם. אמר רבא: ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו {=ולא אמרנו [את הדין הקודם] אלא שלא הקדימו הללו וזימנו עליהם במקום שלהם, אבל זימנו עליהם במקום שלהם פקע מהם חובת הזימון}".
רש"י: "אזמון עלייהו בדוכתייהו - כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון"
כלומר אם במסגרת החבורה המקורית שמעו זימון אך לא בירכו, פקעה מהם חובת הזימון. הקשה רבינו יהודה, הרי פשוט שלא יזמנו עוד- הרי כל אחד ואחד יצא ידי זימון עם חבורתו! לכן הוא פירש שמשמעות 'אזמון עלייהו' היא שזימנו עליהם כאילו היו שם, למרות שכבר עברו לחבורה האחרת. הוא מחדש שלמרות שהם לא שמעו בעצמם את הזימון, חובת הזימון פקעה מהם בגלל שחבריהם זימנו, וכן פירש רבינו יונה. אמנם, הרא"ש תירץ את קושיית רבינו יהודה: "דרבותא קמשמע לן {=בא להשמיע לנו חידוש} שאע"פ שאכלו אלו השלושה ביחד ואח"כ גמרו סעודתם שהתחילו בלא נטילת ידיים ובלא המוציא, אפילו הכי {כך} אינם יכולים לזמן"- נראה שהרא"ש הולך לשיטתו, שהגדר המחייב הוא מעשה הישיבה יחד, ולכן זה חידוש שאע"פ שבפועל ישבו יחד הם אינם יכולים לזמן. רבינו יונה, שקיבל קושיית רבינו יהודה ולא הסכים לתירוץ הרא"ש, הולך לשיטתו שהגדר הוא 'קביעות מתחילה', במחשבה, ולכן אין זה חידוש כלל שמעשה האכילה המשותפת לא מחייב בזימון, שהרי מתחילה לא היתה דעתם להצטרף.
על כל פנים, מרן[7] פסק כרא"ש שאפילו נקבעו אח"כ (קבעו סעודת קבע משותפת לאחר תחילת האכילה) חייבים בזימון, ומשמע שלדעתו המרכיב הקובע לעניין זימון הוא מעשה הישיבה יחד. מלבד זאת, השו"ע השמיט דברי רבינו יונה שאם גמרו בדעתן אין רשאין ליחלק. ואין להקשות מכך שהביא[8] את דברי רבינו יונה בנוגע לג' חבורות, שהרי גם הרא"ש לא נחלק על רבינו יונה בעיקר דינו (שאדם שאכל עם חבורה וזימנה בלעדיו לא יכול לזמן עם חבורה אחרת ללא אכילה נוספת) רק כתב שאין זה פירוש הגמרא מפני שאין בכך חידוש. נמצא, שדעת מרן שהגדר המחייב בזימון הוא מעשה הישיבה יחד.
ולכאורה לפ"ז נראה נפקא מינה להלכה, שלפוסקים כמרן לא עוזר להתנות לפני האכילה המשותפת שבאכילה זו יהיו פטורים מזימון, כיון שסוף סוף ישבו בשולחן אחד. אמנם, ייתכן לומר שאף שדעת הרא"ש היא שהגדר המחייב בזימון הוא המעשה, מכל מקום כאשר התכוון בפירוש לא להצטרף, כונה חזקה כזו תועיל לפתור אותו מזימון - כעין מה שכתבו התוספות[9] דאף לדעה שסוברת שמצוות אין צריכות כונה זהו דוקא בסתמא (ללא כונה), אך אם מתכוין בפירוש לא לצאת זו כונה היכולה להפקיע את המעשה ולא יצא ידי חובה- כך גם כאן יש לומר שיועיל תנאי אף לדעת הרא"ש.
ועיין שו"ע לקמן[10] שבסעודה המפסקת של תשעה באב לא ישבו שלושה כאחת כדי שלא יתחייבו בזימון, וכתב שם המגן אברהם[11]:
"אם אירע שאכלו שלושה ביחד לא יזמנו, כן כתב במנהגים ומהרי"ל, ונראה לי הטעם דלא חשיבא קביעות אא"כ הסיבו או ישבו בשולחן אחד והכא אין דעתם לקבוע עיין סימן קצ"ג סעיף ג'".
וביאר הפרי מגדים, שכונתו למה שכתב הרמ"א בהגהה ש"המנהג שלא לזמן בבית עכו"ם ונראה לי הטעם משום דלא יוכלו לקבוע עצמן בבית העכו"ם והוי כאילו אכלו בלא קבע ולכך מתחילה לא קבעו עצמן רק לברך כל אחד לבדו". ומבואר, שכיון שאין דעתם להצטרף אין מזמנים אפילו ישבו יחד, וכן כתב הפני יהושע[12] שהיכן שגילו דעתם שאינם רוצים להשתתף ולאכול כאחד אין מתחייבים בזימון, וכן כתבו "פתח הדביר" וה"חכמת שלמה" בסימן קצ"ג. ומכאן פסק האגרות משה[13] שהרוצה לצאת באמצע סעודה יתנה מראש שאין כונתו להצטרף[14], ועיין בארחות רבינו[15] שהחזו"א הורה לאחד שממהר ללימודו שיכוין בעת נטילת ידיו לא להצטרף עם חבריו לזימון. וכן פסקו הילקוט יוסף[16] והברכת ה'[17] שתנאי מועיל לפטור בזימון.
[1] ברכות דף לב עמוד ב' בדפי הרי"ף.
[5] ועיין בית יוסף קצ"ג, ד' שכותב שלכן הטור לא טרח אפילו להזכיר סברא זו שאסור להם להיפרד.
[6] ברכות דף נ' סוף עמוד א' ותחילת עמוד ב'.
[9] סוכה דף ל"ט עמוד א', ד"ה עובר.
[12] ברכות דף מ"ה.
[13] חלק א' סימן נ"ו.
[14] ולכאורה קשה- הרי המגן אברהם בסימן קצ"ג סעיף קטן ז' כתב שאם היו עשרה, וג' צריכים ללכת לדבר מצוה, רשאים להתחלק לג' ו-ג'. אז לא ברור מה המקרה- אם מדובר שהתנה הרי אפילו בזימון בג' לא נתחייב כמו שהוכיח האג"מ מהמג"א בסימן תקנ"ב, ואם לא התנה, כפשטות דברי המגן אברהם, הרי לא עוזרת אפילו העובדה שהוא הולך לדבר מצוה, שהרי מה ההבדל בין מקרה זה לפרנסה שהתיר האג"מ רק בתנאי? וצריך לעיין.
[16] סימן ר' סעיף ג'.
דניאל סגרון, שיעור ו', ישיבת כרם ביבנה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה