בין יאוש לתקווה – על האמון
הסיפור מפליא, לא מובן איך יכול להיות שאדם שהשקיע את כל כולו בחטאי העולם הזה, שב בתשובה ברגע אחד; ולא עוד, אלא שבת הקול מכנה אותו 'רבי'. את הפלא העצום הזה ננסה להבין.
במסכת ע"ז [יז, א] מופיע סיפור שקשה מאוד לעכלו מבחינה חינוכית. סיפור זה לכאורה נותן לגיטימציה לחטוא, ושואב את התוכן מתוך העבודה והמאמץ שכל אחד משקיע. בסופו של הסיפור, מביע רבי את הבעייתיות החדה המופיעה לעינינו, בוכה ואומר "יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת". אנו נראה איך דרך קריאה שונה, הסיפור ממש הופך את עורו, מאבד את חוסר החינוכיות שבו, וקריאתו של רבי משנה את מובנה לחלוטין.
- גוף הסיפור:
כששמע את אמרת השפר שהגתה הזונה, קרה משהו בלבו של אלעזר החוטא, משהו הזדעזע, והוא ברח משם, מבועת. "הלך וישב בין שני הרים וגבעות" והחל לבקש מאֵתני הטבע הסובבים אותו, שיתפללו עליו ויבקשו עליו רחמים. 'אין מצב', ענו לו כולם, 'אם נתאמץ ונפנה לקב"ה, נבקש רחמים על עצמנו'.
מיואש, בודד ונבגד, זעק אז מתהומות ליבו: "אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא ... בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי."
כפי שאנו רואים, הסיפור נחלק לשלושה חלקים: בראשון מתואר אלעזר הפוחז, המשקיע את כל מִרצו ואונו ברדיפה אחרי תענוגות העולם הזה. כשהוא שומע על זונה מיוחדת, הוא מוכן לעבור תלאות מרובות, כדי להגשים את מאווייו; בחלק השלישי מתוארת מסירת הנפש שלו לשמיים, שגואלת אותו ומזכה אותו בתואר רבי; חלקו השני של הסיפור מתאר את ייסורי הנפש שחווה אלעזר, וכאן נמצא הפתח שלנו להבנתו. יותר נכון לומר, כי נקודת המפתח בסיפור מצויה ברווח בין החלק הראשון לשני, שבו משתנה כיוונו של ר' אלעזר; בדרך להפוך מחוטא לרבי.
- סצנת החלק הראשון:
כשהגיע למחוז חפצו הלא מוכר, נכנס לחדר הזר ועשה מה שעשה. כאן עלינו לציין כי לא נשמע סביר שזונה תהיה כל כך אינטלקטואלית, יקרה ככל שתהיה; ותפיק מרגלית פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית, כפי שמציגה הגמרא. מעבר לזה, אחרי שצולחים בדרך שבעה נהרות, כנראה שיחד עם הנוף משתנה גם השפה, ונראה סביר שאלעזר והזונה לא דיברו באותה שפה. הם תקשרו בשפה אחרת המשותפת לכל, שפת הגוף. משום כך מצטיירת לעינינו מציאות סבירה יותר שבה הזונה הפיחה, אך במקום לומר משפט בעל תוכן כה מפולפל ומפוצץ, היא פשוט פרצה בצחוק וולגרי ודוחה.
פה קרה משהו. דווקא בשיאה של הגופניות והתאוותנות, ממש הגשמה אידאלית של "אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת", אז פוקעת בועת האוויר שניפח לעצמו אלעזר. כאן נשמע קול צלצולו של האסימון שנפל לאלעזר, הפעמון שהעיר אותו מהחלום שבו היה אל המציאות המזעזעת. לא משנה אם המשפט אכן נאמר בפועל, יש חשיבות רק לתובנה שנשמעה לאוזני ר"א; הערעור על טעם החיים הופיע לפניו. לא סתם ברגע השיא, בו התגשמו כל משאלות תאוותיו, אז נחשפת ריקנותן, פה הוא רואה כמה הן אינן עונות על שום שאלה מהותית, ואינן מגשימות בפועל שום מאווה. התאיידות המשאלה והאשליה שיצרה הייתה טמונה במהותה מלכתחילה, ורק כעת הוא גילה זאת. ההגשמה וההתנפצות אחת הן. רק ברגע שהעפיל לפסגה הגבוהה ביותר מבחינתו, הוא גילה עד כמה מלכתחילה היא הייתה חסרת משמעות ושטוחה. מופיעה לעיני אלעזר ההבנה כי החיים כפי שהוא תופס אותם, יישארו תפלים לנצח.
כאן נכנס ר"א להלם, ונתקל במצב שאותו לא הכיר מאז שזכר את עצמו; הוא היה לבד בלי יעוד ויעד. עד עכשיו כל מטרתו הייתה לספק את תאוותיו, והיה מרוכז אך ורק בעצמו. כעת הוא מבין שסיפוק-עצמו לא ממש מועיל ומספק באמת, ופונה לכיוון חדש: החוצה. היציאה החוצה הפגישה אותו עם עצמו; יציאה כלפי פנימיותו. הוא יוצא אל ההרים, השמש והירח. פונה אל אותם עצמים שנראים כל כך יציבים וחזקים, ולכן בוודאי יוכלו להושיט לו יד ולגאול אותו מייסוריו. אך ברגע שבו הוא פונה אל האחרים, מתגלה לפניו מציאות מפתיעה - מסתבר לו שגם להם יש קשיים משלהם ובעיות, והם לא יכולים לעזור לו. עד כה הוא לא העלה בדעתו כי יכולות להיות לאחרים בעיות חשובות ודוחקות יותר מאלו שלו. עכשיו, דווקא ברגע שהוא זקוק להם נואשות, מוטחת בפניו האמת המרה והבודדת. סיפון אחר סיפון קורס; בספינת חלומותיו.
נבגד, מיואש, ובעיקר מרוסק וכואב, מתיישב ר' אלעזר על הארץ ובוכה. בבת אחת חלחלה אליו ההכרה כי "אין הדבר תלוי אלא בי", ואין שום תקווה באופק. קריאה זו מביעה את ייאושו מן התקווה; את חוסר אמונו לצאת מהמצב הנורא בו הוא נמצא. ניפוץ החלום, בו שגה ושגה; הטיל אותו חסר אונים על הקרקע, מפרכס בבכי קיומי. היו לו את כל הסיבות לא להאמין: מצידו, הוא הלך בנתיב היחיד שאותו חשב לאפשרי, וכשהגיע לסופו גילה כי הוא מסתיים בתהום של מאומה. מצידנו, אנו מבינים כי לא רק מדרכו הוא מתייאש, אלא מהדרך לחזור ולעלות מהבור, אותו כרה לעצמו במאמץ כה רב; אבדה תקוותו. 'איך משיאו של החטא אפשר לצאת?' זועקת השאלה לשמים. ועוד מהדהדת השאלה, והצער לא נדם, ונשמתו של ר' אלעזר בן דורדיא יצאה בשאלתו ובבקשתו, 'איך?! לבד?!'.
נכספה וגם כלתה נפשו.
- רוח הסיפור:
כאשר אנו שואלים 'האנוכי הריתי את כל העולם הזה? אם אנוכי ילידתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך?!' אנו פונים אל ריבונו של העולם שהָרָה את העולם הזה, ואומרים 'אנחנו צריכים קצת עזרה! לא פֵיר שאתה מפיל פה את הכל עלינו, זו אינה אשמתנו'. ומכיוון שאנו מאמינים שהקב"ה שופט צדק, ולא מפקיר אותנו לבד במערכה אבודה-מראש; אנו מאמינים כי קיימת הדרך לגאולה, גם אם עוד לא גילינו אותה[1]. הזונה כפרה ביכולת לשנות, ולכן בחרה בביצת חומר-חסר משמעות; 'אם הכל חסר משמעות לפחות נהנה קצת'... ר' אלעזר המשיך עם הכיוון שאליו הפנתה אותו, שבו אין תקווה להיחלץ מהמצב, והוא מתייאש. מה שהוא לא ידע הוא, שברגע שבו יצאה רוח-אפו, יצאה גם רוח-שמימית, בת קול, שהכריזה על גאולתו וקבלתו לחיי העולם הבא.התובנה שעולה היא שלר' אלעזר לא הייתה כל דרך לדעת כי הוא יכול היה להגאל; הוא לא הכיר את סוף הסיפור שלו, למרות שהיה רצון, לא הייתה אפשרות. היכולת לצאת מכל מצב היא היא החידוש של הסיפור. אילו היינו רוצים לעזור לר"א, היה עלינו קודם כל לספר לו את סיפורו האישי, כולל הסוף הטוב. לאחר שהוא ידע שהסוף הוא טוב, הוא יבין שגם העתיד יכול להיות טוב; או במקרה שלנו, שיכול להיות בכלל עתיד ולא מוות מיידי. המוות אינו יעד או שאיפה, והקריעה האלימה מהעולם הזה אינה רצויה, קיימת גם דרך אחרת. הדרישה בסיפור הייתה גבוהה מידי בשבילו, צוּוה עליו להתעלות מעל ונגד ההיגיון האנושי, המזהה את האדם כאחראי על מעשיו, ולא מכיר באפשרות של תשובה; הוא מצווה להאמין בבלתי-אפשרי מבחינתו בכל ליבו. אפשר להתעלות מעל ההיגיון, אבל לא לצאת נגדו. אי אפשר לבנות חיים מתוך תחושת אמונה, שהשכל טוען כי היא תלושה לחלוטין מהמציאות. מושג התשובה היה זר לאלעזר, ולא הייתה זו אשמתו. זו הסיבה שייאושו של ר' אלעזר מתקבל בהבנה ובאהבה, ובשמיים מקבל תואר 'רבי', כי הוא חידש חידוש[2]. הוא סיפר בסיפורו כי אפשר להיחלץ מכל מצב, אפילו מהתהום העמוקה ביותר. אך לא נסתפק בהבנה זו של קריאת 'רבי'. זהו סיפור על תקווה, על אמונה בקיום האפשרות. רוח הייאוש השוררת בו, מבשרת דווקא על ישועה שתמיד אפשרית; קיימת חלופה אפשרית וחיובית לסופו הנורא של ר"א. מוות לעולם אינו 'סוף טוב', ור"א נפטר מן העולם מתוך ייאוש מוחלט, כדי שיפָּתח פתח. לר"א במצבו האישי, לא הייתה אפשרות ריאלית לצאת מגיא הצלמוות שבו היה נתון, ולכן הייאוש הקיומי מקיומו היה מובן; תחושת אובדן מילאה את פרידתו מן העולם. כאשר פנה להסתכל פנימה, אחרי שלא מצא מַעֲנֶה בכל הסובב אותו, הוא לא מצא כלום – מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו[3]?!
מתוך הריכוז התמידי בעצמו הוא שכח את המקור למעמדו העליון, את שורש היכולת להעפיל על הרי המשימות שהציב לעצמו. הוא לא הבין שהסיבה שהאדם חסר רק 'מעט מ-לוהים'; מעוטר 'כבוד והדר', נובעת מהקריאה 'ה' אדוננו מה אדיר שמך!'. גדלותה של האנושיות, מבוססת על הכרת קטנותה אל מול הקב"ה. צריך לכפור באנושיות ולהכיר בסופיותה, כדי לאפשר לה להתמוסס ולהיפתח כלפי משמעות אינסופית - -לוהית.
ודאי שכאשר אלעזר מביט פנימה אל נפשו האנושית הוא אינו מוצא דבר - 'אדם יסודו מעפר וסופו לעפר'; למה הוא ציפה?! עלינו להבין שבעייתו הייתה בכך שהוא לא ציפה. אילו היה מאמין שימצא בעצמו ובתוכו את הפתרון למצב שלו, הוא היה מוצא; מוצא את עצמו ואת הקב"ה. ברגע שהיה מבין שהקב"ה לא נמצא רק בשמיים, אלא גם – 'ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ', הוא היה מחפש את הקב"ה גם בארציות ומוצא גם מוצא. אילו היה מתייאש מלכתחילה מיכולת האנושות להושיע את עצמה לבד, היה נחשף בפניו הפתח המוביל לישועה: הימצאות הקב"ה. כפי שאמרנו, לא יתכן שה' הטיל על כתפינו הצנומות את מלוא היכולת לשנות את פני המציאות, ללא תקווה להצלחה, ולכן הכרחי שהוא ילווה אותנו לכל מקום ובכל מעשה, ושיש לנו את היכולת והתקווה להמשיך ולשנות. לנו לא נועד סוף קרוע, כמו זה של ר"א. רק כפירה בשקר האנושי מוביל לתקווה.
ר' אלעזר לא כפר ביכולת האנושית, אלא התייאש ממנה. אילו היה נותן בה אמון, הוא היה נגאל. ברגע שאנו מנפצים את התשובה הנוכחית, מענה אחר יצוץ ויעלה תחתיה. אבל בשביל לנפץ את התשובה הראשונה אנו זקוקים לאמונה בכך שאחרת מחכה ומסתתרת מאחוריה; שתמיד תהיה תשובה לתשובה.
ר"א מוסר את נפשו בתהיה רועמת, ובכך זוכה בעולם הבא. בפרדתו מהעולם הוא הוכיח לנו כי התשובה אפשרית, וכל חיסרון אפשר למלא. לו לא הייתה אלטרנטיבה מלבד המוות, רק שעריו היו פתוחים בפניו. אבל במיתתו הוא פתח לנו את שערי החיים. מתוך ההבנה כי התיקון הוא אפשרי בתיאוריה וייתכן; נתחיל לסלול דרך הפונה לקראתו. ההכרה באפשרות מספיקה, ומכאן העבודה היא רק טכנית, אמנם קשה, אך ודאי שבעלת תקווה. כאשר לשאיפה אנושית יש רגלים במציאות, ולוּ רועדות ושבריריות; היא תוכל להתפתח, לקרום בשר ולהוסיף כוח ואומץ. ניצוץ אפשר ללבות ולטפח, יש לו את הפוטנציאל להפוך ללפיד ומדורה. האור המופיע בקצה המנהרה הופך אותה לסופית, ומתוכו בוקעת היכולת להתקדם למקום מסוים. לר"א לא היה אור כזה, ולכן האמונה באפשרותו הייתה ממנו והלאה, אך הוא האור והניצוץ שלנו. אין צורך, ולרוב גם יכולת, להצליח ולהגיע אל אותו האור, אבל עצם השאיפה נותנת תקווה. התקווה היא המזור לפצענו הקיומי, ובשביל להגיע אליה צריך קודם כל להאמין בכך שהיא קיימת. אם אין אמונה אין תקווה, וגם אין דרך לתיקון. המבט שהישיר לפניו ר"א, פגש בתהום פעורה, החונקת ומחסלת כל אפשרות; ואילו אנו מביטים בהר, שעל מפתנו אנו עומדים; מסתכלים ורואים את השביל המתפתל מעלה מעלה, ומגיע למעטה העננים העוטף את פסגתו הנעלמה. אילו עינינו לא היו מבחינות בשביל הצר, ההר היה נגוז מתחת לכפות רגלינו, וגם רגלינו היו ניצבות על סִיפָה של תהום הייאוש. ר' אלעזר הפך לשביל.
- סיכום
נוכחנו לראות כי האמת היא הפוכה. הסיפור שלנו קורא ללמוד מוסר השכל, ולא לחזור על הטעות שעליה הוא מספר לנו. מטרתו היא להסביר על הכאב והיעדר המזור, שבו נפרד ר' אלעזר מהעולם: בלתי-גאול, עד כמה שדעתו השיגה. קיצור הדרך הוביל רק לכאב, והוא נפרד במחשבה כי חייו היו טעות אחת גדולה, ועל פניו נראה שצדק! לאחר שהפכנו את פני ועור הסיפור, התחוור אחרת. הסיפור קורא לנו לסלול לעצמנו נתיב, ומתוך האמונה בתכלית שמחכה לנו בסופו, נשאב את האמונה והשמחה גם בזמן הסלילה. הבנו כי הוא לא בא לומר לנו שתמיד אפשר להפוך את הקערה על פיה, אלא לחדש לנו עובדה זו. הוא בא להפוך את הקערה כשפתחהּ כלפי מעלה, ובכך מאפשר לנו ליצוק תוכן אל תוך חיינו, מושג התשובה לא נותר ריק, אלא קיבל מענה. התייאשנו מן הייאוש.
אמנם נדמה כי ר' אלעזר לא עשה שום מעשה טוב, שהצדיק את קבלתו לעולם הבא, אך במקרה האישי שלו, די היה בכוונה וברצון. הוא בחר וביקש לצאת מעצמו ולפנות כלפי האחר, אך לא מצא מענה לבקשתו. אילו לא היה פונה בעצמו, אף אחד[4] לא היה יכול לעזור לו, ופנייה זו מעידה על כנותו ומשמשת כמעשה במקרה שלו.
תהליך התשובה שאליו הגענו בזכותו מתחיל בפנייה, ממשיך בכפירה בקיים, שנובעת מתוך אמונה בצדיקות הקב"ה והמציאות, ומובילה להיפתחות ל-לוהי שבאדם, ומסתיים בהופעת דרך-תקווה הנושאת גאולה.
הדמעות שהזיל רבי לא היו ספוגות בכאב, וקבלו על חוסר הצדק הקיים בכך שיש הקונים את עולמם בשעה אחת. הוא כונה 'רבי', כי כשם שהרב מאפשר לתלמידו להתקדם ומצביע על האפשר, כך גם הוא מורה הוראה ודרך. מבכיו של רבי נבטו דמעות שמחה, המביעות את אושרו לנוכח האפשרות; את חדוות-הגאולה שנמסכה על פצעו הקיומי. בזכות ר"א נוצק נופך מואר אל תוך העשייה היום יומית של אלו הקונים את עולמם בשנים רבות; רבות, אך מאושרות.
חננאל רוס, שיעור ד', ישיבת מעלה אדומים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה