"דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב: כתוב לך את הדברים האלה, וכתיב: כי ע"פ הדברים האלה, הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב." (גיטין ס ע"ב)
אך פשטו של הכינוי סותר לכאורה את מה שהוא מייצג. זו תורה שבעל פה, לא תורה שבכתב. זו תורה שאמורה לעבור בשינון ולימוד מרב לתלמידו, מאב לבנו, ואינה אמורה להיכתב! וכיצד קרה שדווקא זו מייצגת כעת ספריות כתובות רחבות ועשירות?! יתרה מזו, המתודה הלמדנית היום, המפתחת את התורה והמעצימה אותה, מושתתת על יסודות ליטורגיים שונים – באמצעות ניתוח של טקסטים ודעות הלכתיות שונות אנו מסיקים מה הייתה כוונת קדמונינו, בעזרת דיוקים לשוניים אנו מחדשים הלכות, וכן הלאה. המצוי בבית המדרש או המדרשה מבין עד כמה הטקסט הכתוב אקוטי לנו. דמויות המופת שלנו מתוארות כאלו אשר זוכרות היכן כל טקסט ממוקם, בין אם זה במיקום מימרא אמוראית בדפוס הוילנאי של הש"ס, ובין אם זה סימן או סעיף בשולחן ערוך. צילום הטקסט בראש, הוא שאיפתו של כל תלמיד חכם. אך כיצד? כיצד הדברים מתיישבים עם הוראתו הפשוטה של המושג תורה שבעל פה?! האם הכל רק בדיעבד, משום "עת לעשות לה'"?
ואולי הקושיה צריכה להיות הפוכה. שנים הוכיחו כי דווקא כתיבת הטקסט הביאה לעושר תרבותי ורוחני בעם ישראל. וכי יעלה על הדעת היום לבסס תרבות שלא על טקסט כתוב? אז מדוע "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב"?
שלל הקושיות הללו מחייבות אותנו לברר את כוונתה של התורה באוסרה על כתיבת התורה שבעל פה. איזה מודל למדני היא ביקשה להציב לנו?
במסגרת זו לא נוכל להיכנס לשלל הבחינות בהן ניתן לבחון נושא זה, ורק נעיר עליהן בקצירת האומר. ראשית, ראוי לציין כי מן הבחינה ההלכתית הרישא של הציווי התנאי – דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה – השתקעה בספרות ההלכתית. על בסיסה נקבעו הלכות שונות בקריאת התורה ובלימודה. אך מנגד, לסיפא שבה אנו עוסקים, לא מצאנו ביטוי הלכתי מובהק. ככל הידוע לי, איסור זה לא נכנס לרמב"ם ולשולחן ערוך ורק מידי פעם הוא מופיע בספרות השו"ת, כסניף להכרעה הלכתית.
מן הבחינה ההיסטורית, לא ברור לנו מתי באמת התורה בעל פה נכתבה. את סידור המשנה אנו מייחסים אמנם לרבי יהודה הנשיא, אבל את כתיבתה מייחסים דווקא לימי הגאונים. מנגד, יודעים אנו על מציאותן של מגילות סתרים שנכתבו בזמנים קדומים, ומשמשות לנו עדות כי היה נוהג של כתיבת התורה שבעל פה.
אך מעבר לבחינות הללו, חשובה לנו הבחינה הרעיונית. מה ציפו חז"ל מאתנו? מה חרה להם בכתיבת התורה?
ההסבר המקובל לכך מופיע בדברי הרמב"ם (מורה נבוכים א, עא):
יודע אתה שאפילו ההלכה המסורה לא היתה ערוכה בספר בזמנים קדומים רק בגלל מה שנפוץ בעדתנו: דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב. זאת היתה תכלית החוכמה לגבי התורה, שכן היה בכך כדי למנוע מה שקרה לאחרונה, דהיינו, ריבוי הדעות והסתעפות האסכולות, ספקות המתעוררים באשר ללשונם של דברים כתובים, שגגות המתלוות להם, פילוג שנוצר בין בני אדם עד שהם נעשים כיתות, ומבוכה הנגרמת במעשים.
ייחודה של תורה שבעל פה, המורכבת מהלכות מקובלות מסיני כמו גם הלכות שמתחדשות בכל דור ודור על ידי דרישת התורה בי"ג מידות, הוא שהיא מאד ברורה. רב שמקבל את המסורת ומעבירה הלאה, יודע בדרך כלל את המשמעות והכוונה של הדברים שכן הוא שמעם באוזניו מרבותיו. לעומת זאת, כאשר המסורת נכתבת, ודורות על גבי דורות לומדים מחדש את אותו טקסט כתוב, הסכנה כי יפלו ספקות באשר לפירוש הנכון של הטקסט תהיה הרבה יותר ממשית. הרי לעולם טקסט, מוצלח ככל שיהיה, לא יוכל להכיל את מלא המשמעויות שהיו טמונות בו אם היה נאמר בעל פה. כשהדבר נכתב, מאבדים את נימת הדברים, את ההקשר, וממילא המרחב הפרשני נפתח ונפרץ.
דבר זה כמובן מאיים לא רק על הוודאות של הפרשנות למסורת הכתובה אלא על איחודו של עם ישראל סביב תורה אחת. כל מי שהסמכות בידו ואשר קורא בדרכו את הכתוב עלול להורות דרך אחרת בדרכי התורה ולגבש לעצמו כביכול תורה משלו. על כן, כדי לשמור על ודאות המסורת, עדיף להעבירה בעל פה, כך שכולם יקבלו ויקיימו את אותה תורה.
עד כאן הפירוש המקובל המופיע עוד בספר העיקרים לר"י אלבו ובחתם סופר. אך ברצוני להציע הסבר נוסף, אשר לדעתי חמור בהרבה יותר מזה הראשון, וממנו נפתח פתח לפתרון המבוכה שמעסיקה אותנו.
לענ"ד, לא רק הספקות הם מוקד הבעיה בכתיבת תורה שבעל פה. חמור הרבה מכך הוא השינוי במתודה הלמדנית ובפסיקת ההלכה שחל בעקבות כתיבת התורה. אם עד כתיבתה לימוד התורה שבעל פה היה מושתת על קבלה מרב לתלמיד, כאשר מרכיב המסורת היה המרכזי (לצורך העניין, השאלה לפיה הוכרעה ההלכה היתה כיצד הדור הקודם נהג, בדומה למסורת שרווחה בעדות המזרח), הרי שמעת כתיבת התורה, המרכיב המרכזי בלימוד היה הפרשנות – כיצד יש להבין טקסט מסוים ומהן האפשרויות השונות הטמונות בו.
שינוי זה השפיע רבות על עולם הישיבות ועל פסיקות ההלכה. כאשר התורה הועברה בעל פה, התוכן שהועבר בה היו עקרונות והלכות ברורות בנוגע לאופן קיומן של תרי"ג מצוות התורה. כל מי שרצה לחדש בהלכה, אחז בעקרונות אלה ופיתח או החיל אותם על המציאות המשתנה ופסק את פסקו. אך מעת שנכתבה התורה, הכל נתקבע. העיקרון נהפך לטקסט כתוב, וכעת רוב המאמץ מרוכז בדקדוק ודיוק לשוני, בצורת כתיבתו ופלפול בכוונתו. במובנים רבים היה בזה משם המתת התורה. המסורת החיה והדינאמית נכלאה במילים מתות, ללא צליל וללא נעימה, ובמקום להמשיכה בפיתוח אותם עקרונות לכדי מסקנות, התמקד העיון בביאור וניתוח הטקסט.
הליך זה לא פסח גם עולם הפסיקה. כמעט ואין שו"ת שלא מסתמך על דיוקים לשוניים, בין אם זה בדברי הפוסקים המאוחרים ובין אם זה בדברי ראשונים, כדי להסיק מסקנות הלכתיות, וזו ללא התייחסות להקשר הדברים ולמגמת כתיבתם. הטקסט הוא קדוש לכשעצמו, ובשל כך ניתן לדייק בו כבתורה שבכתב עצמה.
את זאת התורה רצתה כאמור למנוע. היא ביקשה כי התורה תהיה תורה חיה ודינאמית. היא רצתה שהמסורת תעבור מאב לבן ומרב לתלמיד ותנחיל לו את עקרונות התורה בצורה של חיים. אך מה אנו, בני ובנות הישיבות, עושים כיום? באים אל הבית, אל המנהגים המקובלים מדור דור, ובעקבות קריאה בספרים הכתובים משנים את ההלכות בהם נהגו אבותינו מקדמא דנא. היעלה על הדעת? הייתכן כי נצר התורה שבעל פה שמעט עוד קיימת (בעיקר בעדות המזרח) תימחק ותידחה מפני "עת לעשות לה'" שליווה אותנו בגלות?!
אך לא על זאת באנו לעורר. ברצוננו לנסות לתת מענה לאותה מבוכה שהצגנו בראש. כיצד ניתן ליישב את עם עולם הספר העשיר עם האיסור לכתוב תורה שבעל פה?!
דומה שכמו בכל דבר, גם כאן עלינו לדעת להכיל את המימדים השונים. אכן, יש להכיר ברווח העצום שהעניקה לנו התורה שבעל פה הכתובה. יש להמשיך ללמוד אותה ולדרוש בה דכולא בה. מאידך, עלינו לכבד ולהוקיר את המסורת החיה, ולשאוף אל החזרת התלמוד שבעל פה. יש להכיר כי המציאות של "עת לעשות לה'" לא תמה עם גאולתם של ישראל. כמו שהגאולה חלה בשלבים כך גם חזרתה של התורה ליסודותיה. אין לצפות כי ספרות ענפה שהתפתחה מאות בשנים תחזור בן רגע לתבניות קדומות שלה.
אולם בכך לא די. הערכתנו העצומה למפעל הנפלא של התורה (שבעל פה) הכתובה איננה אמורה למנוע מאתנו לנסות ולהשיב את המימד "שבעל פה" לטקסט הכתוב. כן, גם טקסט כתוב יכול להיות תורה שבעל פה. הכל תלוי במתודה הלמדנית, כפי שאמרנו לעיל. מעבר לשינון של הלכות, שהוא בעיקרו דבר מבורך, יש לחזור ללימוד המתחקה אחר יסודותיהן של ההלכות והרעיונות. לא להסתפק בדבר הכתוב, כי אם להבין את היסודות הרעיוניים שעומדים מאחורי כל דבר, כפי שהשתלשלו מן התורה שבכתב, דרך מדרשי ההלכה והאגדה, ועד לתצורתם המוכרת לנו היום בספרי ההלכה והתלמוד, ראשונים ואחרונים. עלינו להחיות את הטקסטים למסרים חיים, בעלי הקשר ובעלי מקום, עם הבנה טהורה של הנאמר בהם לצד המשמעות שהם מבקשים להעביר לנו – כאילו שמענו זאת באוזנינו מפי אומרם. להחיות את אביי ורבא, את הרמב"ם והראב"ד, את המחבר והמפה, את החת"ס ורע"א. לא להותיר אותם בדמיוּת של מוות המתחבאת מאחורי המילה הכתובה כי אם לשמוע אותם – את הנימה ואת הצליל, את הכאב ואת הרוגז. כך התורה, על אף שהיא כתובה, תחזור להיות חיה ונושמת, ודורות על גבי דורות של חכמים יקומו ממש לתחיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה