הַזְּמָן פּוֹסֵעַ לְאִטּוֹ,
וְאָנוּ דּוֹלְקִים אַחֲרָיו.
רוֹצִים לְבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ,
שֶׁיּוֹאִיל, יָשׁוּב עַל עִקְבוֹתָיו.
הַיָּגוֹן הִנּוֹ גָּדוֹל עַל שֶׁעָבַר,
וּמְדוּכַת נֶפֶשׁ בָּאָדָם תִּשְׁכֹּן.
אַךְ רָאוּי לוֹ לְהַבִּיט בְּשֶׁנּוֹתָר,
לֶעָתִיד שֶׁיָּבוֹא, יִבָּנֶה וְיִכּוֹן.
מִתּוֹךְ אַדְנֵי יְמֵי נִשְׁכָּחוֹת,
נוֹהֵר וְזוֹרֵחַ זִיו יְקָרוֹת.
מֻכְרָח לְהָצִיץ מִבֵּין הַשּׁוּחוֹת,
לְהַפְרוֹת וּלְקַדֵּשׁ בְּמֵיטָב הַבְּרָכוֹת.
יָבוֹא הֶחָדָשׁ לְהָאִיר הַנּוֹשָׁן,
וּבְעִזּוּז וּגְבוּרָה יִתְאַחֲדוּ.
מֵעֲצוּמוֹת קֶדֶם בְּגִלּוּי מְעֻדָּן,
נַשְׂכִּיל וְנָבִין שֶׁלְּחִבּוּר נוֹעֲדוּ.
אלישע שור, שיעור ד', ישיבת מעלה אדומים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה