"וארא אל אברהם... באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם"[1]. כשהקב"ה נגלה אל אבותינו הוא לא נגלה רק בשם ה' י-ה-ו-ה (מדת הרחמים), אלא גם בשם שדי (טבע) ובעוד שמות שלא מבטאים רק את מידת הרחמים, כמו -לוהים (דין) וכו'. כדברי רס"ג: "כי תחסר באחרונה מילת לבדו. כאילו אמר "ובשמי ה' לבדו לא נודעתי להם" - אלא פעם באל שדי, ופעם בשם ה'. ועל זו הדרך - "לא יעקב לבדו יאמר עוד שמך כי אם ישראל" משתתף עמו.
עלינו להבין מה המשמעות הטמונה בדברים אלה; מה ה' בא לומר למשה?
נלענ"ד שניתן להסביר כך: ה' מתכון לומר למשה, שלאבות הוא לא היה צריך להיראות רק בשם מידת הרחמים; אליהם הוא יכול היה להתגלות בכל מיני שמות, והם היו רואים את כל השמות בצורה אחדותית. כלומר, הם הבינו שהכל בא ממקום אחד, וכל מה שה' עושה זה ברחמים ולטובה.
תחילת העברת מסר זה למשה רבנו מתחילה בפרשת שמות[2]: "ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה: וירא ה' (רחמים) כי סר לראות ויקרא אליו -לוהים (דין) מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני" שוב, גם פה ה' אומר למשה: תבין, "וירא ה'" (רחמים) - אני רק מתגלה כ-לוהים, מתוך הסנה. תבין - זה אותו דבר! אך פה משה לא הבין, כפי שרואים בהמשך[3]: "ויאמר ה' (רחמים) אל משה ראה ראיתי את עני עמי וכו" ואח"כ "ויאמר משה אל ה-לוהים " (דין). אז ה' מנסה שוב לרמוז למשה: "ויאמר עוד –לוהים אל משה כה תאמר אל בנ"י ה' אלוקי אבותיכם ... זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור" - תבין משה, זה אותו דבר. -לוהים אומר לך "כה תאמר לבנ"י ה'" (רחמים) - זה אותו דבר! וכן בהמשך: "תאמר לזקני ישראל ה' -לוהי אבותיכם נראה אלי" - אלי נגלתה מידת הרחמים, בעוד שלאבות הוא -לוהים, מידת הדין. זו כוונתו בדבריו למשה: "הן לא יאמינו לי ... כי יאמרו לא נגלה אליך -לוהים". משה לא חושד בבנ"י בחוסר אמונה בדבר ה', אלא אומר: אני בעצמי לא מבין איך נראה אלי ה' שהוא גם -לוהים. איך אסביר מה שאיני מבין?
באמת, משה ממשיך עם חוסר ההבנה הזה עד שבסוף הפרשה אומר משה לה'[4]: "ויּשב משה אל ה' (רחמים) ויּאמר -דוני (שם מידת דין) למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני" משה אומר לה' - לא הבנתי! איך אתה רחמים כאשר בנ"י סובלים? אז ה' עונה לו בתחילת הפרשה הבאה תראה לא עמדת במבחן אני רציתי שתגלה לבד שה' ו-לוהים זה אותו דבר, אבל בגלל שלא הבנת לבד אז: "וידבר -לוהים אל משה ויאמר אליו אני ה'"[5]. זה אותו דבר! ולאבות לא הייתי צריך לומר זאת[6].
ייתכן ועניין זה מופיע גם אצל יעקב אבינו, שגילה זאת בעצמו. כאשר יוסף ירד מצרימה חשב יעקב שה' מתגלה אליו במידת הדין, אך כאשר ראה יעקב את יוסף מלך על כל מצרים, וקיבל את דברי יוסף: "למחיה שלחני -להים לפניכם, כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר; וישלחני -להים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה"[7], אז הבין יעקב שהכל נעשה במידת הרחמים ולטובה, ושהכל יצא "מעמק חברון" (מעצה עמוקה של אותו צדיק שנאמר לו "כי גר יהיה..."), ואז חזרה לו רוח הקודש וכו'. לכן, ברגע שהוא פוגש את יוסף, יוסף נופל על צוארו ובוכה, אבל יעקב קורא מיד ק"ש. צריך להבין מדוע ברגע הפגישה יעקב אבינו קורא ק"ש לפני שהוא מדבר עם בנו? נראה שיש לומר שברגע שיעקב רואה את מהלך ה' הוא מיד מגיע להבנה עמוקה של כל החיים, הבנה שאותה הוא רוצה להעביר לדורות, מסר שיועבר מדור לדור עד סוף כל הדורות מסר שאותו אסור לפספס. כדי לא לאבד את הרגע הגדול הזה הוא קורא:
שמע ישראל! ה' (מידת הרחמים) -לוהינו (מידת הדין) ה' (מידת הרחמים) אחד!
הסתבר לו שגם מה שנדמה בתחילה כמידת הדין, מתברר לבסוף כי גם בו מצויים רחמים. כמו שמספרת הגמרא[8]:
"אמר רבי חייא בר חנינא לא כהעוה"ז העוה"ב: העוה"ז על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת; העולם הבא כולו הטוב והמטיב."
כלומר, בעולם הבא מבינים למה ה' עושה דברים שאנו תופסים אותם כרעים לכאורה. בהסתכלות רחבה אין עוד רע, הכל לטובה, ה' ו-לוהינו מתאחדים, זו אותה הנהגה; הבעיה היא בהסתכלותנו, ואם נדע להסתכל הכל יתחבר. ה' הוא ה-לוהים; קיימת זהות בין השמות השונים. הוא דייקא – גם כשחושבים שזה -לוהים – זהו ה' .
אולי זאת הסיבה שר' עקיבא שמכפר על השכינה בעשרת הרוגי מלכות (שהרי מכפרים על מכירת יוסף על תשעת האחים ועל השכינה שהצטרפה למניין לשבועה), אז כשסורקים את בשרו במסרקות של ברזל הוא קורא את הקריאה הזאת, שמבטאת את עומק כל העניינים שקרו שם - שהכל יצא מעמק חברון, וכך גם הדברים שקורים לו עכשיו. וזה בעצם "כל דעביד רחמנא לטב הוא דעביד". כדי להוסיף ולהעמיק נתבונן בגמרא[9]:
"בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק''ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו, שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת-קול ואמרה: אשריך ר' עקיבא שיצאה נשמתך באחד".
ניתן לראות באופן נפלא שר"ע, שידע שהוא המכפר על השכינה בחטא האחים, וממילא כל ימיו מחפש את התיקון, בשעה שסורקים את בשרו במסרקות של ברזל- שאז ה' נראה כביכול בשיא הדין בשם -לוהים– הוא אומר: "שמע ישראל ה' -לוהינו ה' אחד". זה אותו דבר- הרחמים והדין. מה שקורה פה עכשיו זה גם רחמים אע"פ שנראה שזה דין!
ניתן לראות את מהות חייו האחדותית גם בסיפור הבא[10]:
"וכן תנא משמיה דר' עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא דרבי עקיבא, דהוה קאזיל באורחא. מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא, לא יהבי ליה. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא. אתא שונרא אכליה לתרנגולא. אתא אריה אכליה לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא. אמר להו: לאו אמרי לכו- כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה?"
[וכן שנה ר' עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל שעושה הקב"ה לטוב עושה. כמו באותו מקרה שקרה לר' עקיבא, כשהיה נוסע בשיירה. הגיע למקום מסוים, רצה להתאכסן, ולא נתנו לו. אמר: כל שעושה הקב"ה לטוב עושה. הלך לחנה במדבר והיו לו תרנגול, חמור ונר. באה רוח וכבתה את הנר. בא חתול ואכל את התרנגול. בא אריה ואכל את החמור. אמר: כל שעושה הקב"ה לטוב עושה. בו בלילה בא גיס (גדוד צבאי), ושבה את אותו מקום. אמר להם: לא אמרתי לכם- כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה?]
הגמרא מביאה ראיות מפסוקים לכך שכל הנהגת ה' היא לטוב גם כשהוא מתגלה בדין. היא מביאה את רבי עקיבא כדוגמה המושלמת. הוא חי את כל חייו בצורה של הסתכלות עמוקה כזאת, בצורה שהכל בא מעם ה', הכל במהות זה רחמים, הכל לטובה. לכן רק רבי עקיבא יכול לכפר על השכינה במכירת יוסף. הוא הוא האדם שיכול להבין בעומק הכי גדול את העקרון שכל מה שה' עושה לטובה הוא עושה. "כי הא דר"ע"- כל חייו אומר על כל דבר 'גם זו לטובה'. לכן אומר רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער מתי יגיע...". רבי עקיבא מצטער כל ימיו מתי יוכל להראות את העניין הזה בצורה הכי גבוהה שגם במצב של "אפילו הוא נוטל את נפשך"- ואהבת. ולא זו בלבד שאהבת, אלא תבין גם שזה את ה' -לוהיך - ששניהם היינו הך! לכן יוצאת נשמתו במילה אחד - בתור זעקה לדורות! זה אחד; הכל אחד; ה' אחד ושמו אחד!!! זה מה שה' אומר למשה "וארא אל אברהם... באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" עכשיו אני מגלה לך את זה כי לא זכית להבין זאת לבד.
נקודה זו טמונה בדרשת רז"ל על הפסוק[11]: "כי ה' הוא ה-לוהים אין עוד"[12] - אפילו דבר כשפים. כלומר, אין עוד מלבדו וכל דבר שקיים בעולם הכל הוא מה'. נפש החיים[13] מרחיב על אותו פסוק. הוא מסביר שה' הוא כביכול שמו הפרטי של הקב"ה, ו-לוהים הוא שם המבטא את הכוחות, הוא כינוי. תורף הדברים הוא כי הכל הוא התגלות ה' בצורה עמוקה, ואין עוד מלבדו. הוא מוסיף שם בהגהה: "וכי נחש ממית או נחש מחיה?!" ברגע שהסתכלו על הנחש, ראו את כוחו הרע, אך לא התיחסו אליו - ביטלו אותו מלבם ושעבדו את עצמם רק לה', אז התרפאו. ואם נתבונן קצת יותר בעומק בדבריו הקדושים אולי נראה עוד כדברינו לעיל ,שהרי שם ה' שהוא עצמי הוא רק טוב (כמו שראינו שהוא שם מידת הרחמים); ממילא, ברגע שמבינים שכל דין שקיים הוא רחמים של ה' הכל אחד. כל מה שה' עושה זה לטובה, דהיינו הכל נכלל בשם ה' ובאחדותו הפשוטה ואין עוד מלבדו, גם הדין הוא רחמים ואין עוד דבר אחר.
"ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא. אמר לה: אי מסתייעת - זילי עבידי, אין עוד מלבדו כתיב."
[אותה אשה שהייתה מחזרת (מנסה) לקחת עפר מתחת לרגליו של ר' חנינא (על מנת לכשף אותו). אמר לה: אם את רוצה, בואי קחי, כתוב אין עוד מלבדו]
רבי חנינא הבין וידע שאין עוד מלבדו, וכל הכישופים קיימים ברצון ה' על פי עניינם ונחיצותם בעולם. ברגע שרבי חנינא מבין שאין עוד מלבדו, הוא אינו צריך לחשוש; מכיוון שברגע שעושה זאת, הוא מבטל את כוחות הטומאה, שהרי הם כבר לא שייכים בשליטתם בו כי הוא מתחבר למי שמקיימם. ממילא הוא התחבר לה' באמצעות ההבנה שאין עוד מלבדו, הוא עלה מעל כוחות הכשפים והטומאה שקיימים רק בזכות מה שה' מקיימם. במקום שבו היה הם כלל לא התקיימו; וכי כיצד יוכלו לפגוע בו?! כמו שכותב הזוהר הקדוש[15]:
"עם כל דא אצטריך למנדע ד-להים ה' כלא חד בלא פרודא ה' הוא ה-להים וכד ינדע בר נש דכלא חד ולא ישוי פרודא אפילו ההיא סטרא אחרא יסתלק מעל עלמא ולא אתמשך לתתא..."
[עם כל זה צריך לדעת ש-לוהים ה' כולו אחד בלי פירוד ה' הוא ה-לוהים וכאשר ידע בן אדם שכולו אחד ולא ישווה (יהיה) פירוד אפילו אותו סטרא אחרא יסתלק מעל העולם ולא ימשך למטה...]
ברגע שמקבע עיקרון זה בלבבו, כל מה שיגזור יתקיים, ויאפשר לו לפעול עניינים וניסים נפלאים, אפילו הפיכת סדרי בראשית. כיוון שכולו מדובק רק בה' ואצל ה' הכל שווה כל רגע, יכול לפעול על פי הסדר הטבעי שנקבע או היפוכו[16]. לכן, כשרבי חנינא בן דוסא רצה, הוא היה מסוגל לומר "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק[17]." אצלו הכל היה שווה והוא הסתכל על העולם כאחדות אחת של ה'; ממילא הוא יכול היה לפעול בכל כל מה שירצה.
וזה עומק "גם זו לטובה - הכל מה'", גם מה שלא מבינים. הסיבה שזה ממתק את הדינים זה כי לכאורה אם מבינים זאת אז כבר לא שייך להביא לנו את הצד של שם -לוהים ודינים. אנו נדבקים בה' ממש בשמו הפרטי כביכול, אז אנו לא נצרכים כביכול לעבור דרך שם מידת הדין - כי אנו נדבקים בשם הכולל את כל השמות. ממילא כל הדינים נהפכים לרחמים, כי הם מגלים את הצד הפנימי שלהם ובעניינם הפנימי מטרתם היא רחמים אז הם כבר מתגלים כרחמים. זו כוונת מאמר חז"ל: "לעולם הבא הכל הטוב והמיטיב" - לא רק שאנו נבין שגם מאורעות הרעים לטובה, אלא אף נבין שהמאורעות הרעים לא יהיו כלל רעים, כי הם יגלו הרחמים הכמוסים בהם.
כמו שאומרים חסידים: "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע"[18] יתברר שהצרה הייתה בסיס לישועה.
רעיון דומה מופיע בהסבר הכתוב: "יענך ה' ביום צרה"[19]. יש לשאול, הלא צרה היא דבר רע ודבר רע הוא משול ללילה, ואם כן יש להבין היה לכאורה צריך להיות כתוב יענך ה' בליל צרה, מה זה ביום צרה? התשובה היא שאפילו כשיש צרה ליהודי זה יום, כי יהודי צריך לדעת שכל הצרות שלו הם גם כן לטובה עבורו.
ובאמת נראה עניין זה באופן נפלא מדברי התוספות[20]:
"רציחה דוחה את השבת, בשריפה ניחא אפילו למאן דאמר מקלקל בהבערה פטור דיש בה חילול שבת משום פתילה, דאמר מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנים. ובשאר חייבי מיתות נמי אפילו למאן דאמר דמקלקל בחבורה פטור הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה."
ומזה יש ללמוד יסוד גדול שכל דבר בעולם, אפילו שנראה לנו שהוא רע עבורנו יש להסתכל על זה בצורה עמוקה, והסתכלות זו מהווה את התיקון. כלומר, למרות שהורגים את החייב, זה לא קלקול אלא תיקון. מה שנראה כרע הוא באמת טוב. ייסורים מכפרים, ועל כל דבר שנראה דין בעולם יש להסתכל בצורה כזו. יש לקחת יסוד זה, שאפילו בדבר קטן יש להבין שאין עוד מלבדו, בכל דבר שקורה לו ואפילו הקטן ביותר. כל צרה של יהודי, כל מדת הדין היא היא הרחמים, כמו שכתוב[21] "כי מי גוי גדול אשר לו -לוהים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קוראנו אליו". אצל היהודים ה-לוהים קרובים אלינו - -לוהים (מידת הדין), קרוב אלינו - כי זה למעננו. ידוע שבזמן שחרב בית המקדש הכרובים היו מעורים זה בזה, וזה בגלל שה' רמז לנו שהוא איתנו גם עכשיו "עמו אנוכי בצרה" הכל בשבילנו וה' כביכול אומר לנו 'דעו שזו כפרתכם'.
אחד החגים שבו מתבטא רעיון זה הוא חנוכה, שגם פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת.[22] מסביר האדמור מסלונים[23] שהסיבה לכך היא שיש שתי בחינות של אור שמתבטאות בנר שבת ונר חנוכה. שבת ענינה הוא להרים את היהודי להיכלו של ה' כולו אומר כבוד, ממש נשמה יתרה וכו'; ואילו חנוכה מצוותו מתחילה בשקיעת החמה. העניין בזה הוא דווקא כשנראה שחשוך וקשה. זה תפקידו של נר חנוכה, כי הרי חנוכה היא הנס האחרון לפני היציאה לגלות. זה עומק עניין הגמרא, שגם הפתילות והשמנים שלא מגיע אליהם אור השבת - אור החנוכה מגיע אליהם. שבת הוא אור גבוה שלא מגיע לכל המקומות לפינות ולסדקים. נר חנוכה ענינו להאיר במקומות החשוכים גם מתחת לעשרה טפחים. חנוכה הוא סוף כל הניסים הגלויים, הוא צריך להאיר לכל הגלות. הנס הזה דווקא צריך להיות גם מתחת לעשרה טפחים.
ידוע מה שאמרו "להגיד בבוקר חסדך" - בבוקר כשטוב ליהודי הוא צריך להודות לה' על חסדיו, "ואמונתך בלילות" - כשנראה ליהודי שעכשיו הוא בלילה, שהוא לא רואה אור, שיש הסתר פנים וגלות - היהודי צריך לזכור את אמונתך. דוקא בלילה צריך לראות את ה' גם כשנראה שה' עומד איתנו בדין אנחנו צריכים להבין שזה מה שאנו צריכים.
ובמקום אחר[24] הוא מסביר שזה ענינה של תפילת ערבית. יעקב אבינו עליו השלום תיקן אותה רק שהלך ללבן, רק כשהיה במקום שבו הוא חושש מחיה רעה וצריך לסדר את אבני המקום, בלילה, בזמן של חושך כשהוא בורח מעשו אחיו. רק אז אפשר לתקן את תפילת הערב - שענינה הוא להאיר גם בחושך. להראות שגם בזמן שנראה שיש חושך, ניתן לראות את ה'. לכן הוא לא תיקן אותה בבית אביו, או בבית מדרשו של שם; כי שם הכל היה אור - תמיד היה "בבוקר חסדך". אבל עכשיו שהוא עומד ללכת לעולם הכי שפל - ללבן, תוך שהוא בורח מעשו - בלילה ההוא אפשר לתקן תפילת ערבית להאיר את החושך, לראות כמה אור יש בחושך "ואמונתך בלילות". גם הדין הוא רחמים עבורנו, פשוט אנו לא מבינים את זה עדיין, כי אנחנו מסתכלים מההתחלה בפרספקטיבה מצומצמת מאוד. זה המצב בקריאת המלה "מקרה"- כשמתחילים אותה מההתחלה לסוף - מ ק ר ה. אבל אם נקרא אותה מהסוף להתחלה נדע שהכל ה' רקם. וכן כתוב[25] "אל תירא מפחד פתאום"- הפחד הכי גדול הוא שחושבים שהכל פתאום, שהכל מקרה. התשובה הניצחת והניצחית לפחד הזה הוא קריאת "שמע ישראל ה' -לוהינו ה' אחד". ההבנה שכל דין הוא בעומקו רחמים, שהלילה האפל ביותר רק מחכה שנאיר אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה