ילד יתום.
אני מביט בו, עדין כל-כך, נפלא כל-כך.
האשמה צובטת, אם לא הייתי נשבע, הוא היה יכול להיות עכשיו בחיקה.
ליהנות ממבטה הלוטף.
היא הייתה כזאת נהדרת.
ועיניו כעיניה שלה.
בכל פעם שאני מביט בו, בעיניו הנבונות.
ממלא אותי געגוע.
שאר בני מגובשים ומלאי ביטחון -
רואה את החיץ שנוצר בינם לבינו.
לא יכול שלא לחשוב שהוא
אמור היה להיות הבכור שלי,
ובעצם כולם גדולים ממנו עכשיו;
בגלל זמן רב של המתנה שמרטה את העצבים
שלי ושלה.
לכולם יש אמא לשוב אליה כשקשה,
או כשיש התלבטות
ולו - אין.
ואינני יכול להחזיר לו אותה
בשום דרך.
יום אחד הוא סיפר לכולנו שהוא חלם על אימא.
ידעתי שהוא מתגעגע כמוני,
למרות שהיה רק ילד כשהכל קרה.
הוא חלם שכל המשפחה נמצאת סביבו
וגם אמא שם איתנו;
נותנים לו כבוד.
מתייחסים אליו.
הסברתי לו:
אמא מתה.
אמא לא תשוב עוד.
חדל מחלומות שווא אלו. צריך לחיות את המציאות.
עיניו צעקו את כאבו, אך מה יכולתי לעשות?
הוא נקשר מאד אלי.
אחיו יצאו לשדה והוא נשאר בבית, איתי.
שלחתי אותו החוצה,
אל אחיו.
שיאמר שלום,
שינשום אוויר.
יצא
ולא שב.
חשבתי שהכתונת היפה שעשיתי תעזור לו,
תשמח,
אבל
מלאה בדם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה