מִשָּׁם הֶחְיִתָנִי, הֶקַמְתָנִי מֵעָפָר,
וַאֲנִי בְּגַפִּי, לִבִּי סְחַרְחַר.
כְּיֶלֶד תּוֹעֶה, אֶל הָאוֹר מְגַשֵּׁשׁ,
חָבוּל וּפָצוּעַ, לְהַמְשִׁיךְ חוֹשֵׁשׁ.
עֵת נִשְׁמַת חַיִּים בְּאַפִּי נָתַתָּ,
בְּכָל יוֹם וּבֹקֶר עֵינִי פָּקַחְתָּ,
עוֹדֶנִּי כָּאן וּמִמְּךָ מְבַקֶּשֶׁת,
לָחוּשׁ בְּךָ שָׁם, בְּכָל רוּחַ לוֹחֶשֶׁת.
לִרְאוֹת מְּצִיאוּתְךָ אַף בְּדָבָר דּוֹמֵם,
בְּכָל סֶלַע אוֹ פֶּרַח שֶׁאֶת רוּחִי מְרוֹמֵם.
כְּעוֹשַׂת רְצוֹנְךָ אֶעֱמֹד כָּאן נִצֶּבֶת,
אֲבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְשִׂמְחָה מְלַבֶּבֶת.
כָּל מִקְרֶה הוּא מִמְּךָ לָרַע וְלַטּוֹב.
עֲשֵׂה לְמַעַן נֶפֶשׁ בְּשִׁמְךָ תִּנְקֹב,
הַרְאֵינוּ דַּרְכְּךָ, כֵּיצַד לֶאֱהֹב.הודיה פרייזלר, האוניברסיטה העברית
